הרגע שאקח איתי מהאליפות ה-14 של מכבי חיפה שייך לפגישה עם השכן שלי, אלכס, במעלית.
אבל עוד לפני זה, אחזור 50 שנה אחורה, לימים שבהם ניצתה בי האהבה לקבוצה.
אבא שלי, עליו השלום, היה אוהד שרוף של הקבוצה. אז, בימים ההם, הרבה לפני עידן יענקל'ה שחר והממון, נהגו אוהדים לתרום מכיסם כספים לקבוצה. אבא שלי תרם מדי חודש בחודשו לקופת המועדון סכום לא גדול אמנם, אבל מספיק גדול עבור משפחה שהתגוררה בדירה קטנה בהדר בדמי מפתח. את קולה של אימא שלי רוטנת עליו, בגרמנית מתובלת במעט עברית, שיפסיק לזרוק כספים על הקבוצה, "כי אין כסף", אני יכולה לשמוע עד היום.
אבא שלי לא החמיץ שום משחק של מכבי בקרית אליעזר, ואם היה דרבי שהפועל אירחה, היה מרחיק גם עד קרית חיים. אותי, הקטנה, היה לוקח לפעמים למשחקים. הוא צפה במשחק בעמידה, ואני על כתפיו.
אבל אבא שלי לא זכה לראות אפילו אליפות ירוקה אחת. ב-1983, שנה לפני האליפות הראשונה, הכריעה את אבא מחלת הסרטן, ואת החלום הכי גדול שלו, בדמות הצלחת שמגיעה לעיר הכרמל, הוא מעולם לא הגשים.
ובחזרה לאלכס, השכן החביב שלי, אוהד שרוף של הקבוצה, שלא השיג כרטיס למשחק האחרון מול מכבי תל אביב, והסתפק בצפייה בתבוסה במסך הטלוויזיה המותקן במרפסת דירתו.
מרפסת דירתו של אלכס נושקת למרפסת חדר הכביסה שלי, וכך, כשראיתי לאן המשחק הולך ומחשש שליבי לא יעמוד בלחץ, החלטתי שאין זמן מתאים יותר מאשר לקפל את הכביסה שנערמה לה לגבהים משל הייתה מגדל אייפל.
אז זהו. אמנם קיפלתי את הכביסה, אבל, במקביל, גם הצלחתי לראות את שהתרחש על המגרש ממסך הטלוויזיה של אלכס השכן, כמובן.
רוצים להישאר מעודכנים?
"נהנה?", שאלתי אותו בהקנטה. "אהההממממ….", הוא המהם בתגובה.
"הלכה האליפות", המשכתי לעצבן.
"חכי, חכי, עוד לא הלך שום דבר", השיב לי.
שיח המרפסות בינינו הסתיים עם שריקת הסיום, שקבעה 3:1 לצהובים,
ונפרדנו כידידים.
חצי שעה אחר כך נפגשנו במעלית. הוא עם הזבל, אני עם הכלבה.
"תני חיוך", אמר לי, "יש אליפות". חייכתי, ועוד איך חייכתי. חייכתי עם קול גדול. צחוק מתגלגל קוראים לזה. צחוק של "ימותו כל הקנאים".
כמה שירוק לי בלב. שומע, אבא?
לכל כתבות גיליון האליפות שלנו לחצו כאן >>>
