"מה באמת מיוחד בסיפור שלי?", שואל יוסי עמנואל ובאותה הנשימה גם עונה: "הרי אנחנו לא מפסיקים לשמוע סיפורי השראה. אז מה בכל זאת מיוחד בסיפור שלי? בכל סיפור אחר מדובר במשבר רגעי בחיים – כזה שהתרחש בילדות או בבגרות, אולי במהלך השירות הצבאי, או בגלל מחלה קשה – משבר שהאדם צולח אותו ומצליח בכך לשפר את חייו. זהו משבר זמני. אני לא נתקלתי באף אחד, מלבדי, שחווה משבר מגיל אפס עד כמעט 40, עם פגיעה תפקודית קשה והצליח לעשות מהפך בחייו".
את סיפורו של עמנואל, הידוע גם בכינויו ד"ר חיוך, צריך, אם כך, לספר מההתחלה. ממש מההתחלה, מהיום שבו נולד לפני 45 שנה. את לידתו שלו הוא מגדיר כ"נס", שכן אימו עברה מרצון שבע הפלות, לאחר שהיו לה כבר שני בנים. היא לא רצתה עוד ילדים, אלא שהטבעת שהתקינה למניעת הריון כשלה, ועמנואל נולד.
"לרוע מזלם של הוריי, נולדתי, והסיפור שלי מתחיל כאן", הוא מספר, "אני הבן הצעיר וזו בעצם הפואנטה כאן. זו הסיבה, ואגיד זאת במילים עדינות, שהתייחסו אליו כאל הכבשה השחורה במשפחה. כבר בכיתה א' גילו אצלי בעיות רגשיות וסיווגו אותי לחינוך המיוחד, עם תסמונת PDD שזה על הספקטרום האוטיסטי. אבל אחרי שנת לימודים אחת, הבינו שאני לא ממש על הספקטרום, אולי בעל הפרעת קשב וריכוז ובעיות אחרות, אז התחלתי מחדש את כיתה א' בבית ספר רגיל, שבו למדו גם שני האחים שלי".
אמרת שהיית הכבשה השחורה. במה זה התבטא?
"מאז שאני זוכר את עצמי, ההורים שלי ממש הפלו אותי ביחס לשני אחיי. אני לא אחד שאוהב סיסמאות, ובמקום לומר 'דפקו אותי, אכלו לי, שתו לי', אני מראה להם בעובדות שזה היה נכון. בואי ואספר לך איך הייתה נראית הילדות שלי עם אבא אלים ואלכוהוליסט. אני רואה מול העיניים איך הוא דוקר את אימא שלי. אני רואה אותה מקבלת מכות מאוד קשות, מגיעה לבתי חולים. זכורים לי לפחות ארבעה מקרים שאימא מגיעה לבית חולים בגלל האלימות של אבא. הוא היה אלים גם במקומות אחרים".
גם כלפיך?
"לא ממש פיזית, אולי אלימות מילולית כן. מבחינתי, הסיבה שלא הייתה אלימות כלפיי היא לא כזו מבורכת, פשוט כי הייתי לא נחשב".
שקוף?
"בדיוק. וזה אומר שגם לא קיבלתי חינוך".
התעלמו ממך?
"ממש ככה. מעבר לכך שכמעט ירו בי בגלל אבא שלי. הוא תקף את אימא שלי, ואחד השכנים הזמין משטרה. בזמן שהורידו אותו למטה למעצר, הוא התחיל להשתולל ולהתנגד. אני הייתי שם והתערבתי. אחד השוטרים לא אהב את זה ופשוט שלף אקדח לכיוון שלי. קיבלתי קצת חרדה מזה. מקרה נוסף שזכור לי הוא כשהייתי פעם עם אבא שלי והוא עמד לדקור קולגה עם סכין קצבים. הבן אדם השני הגיע ממש למבוי סתום, ככה שאם לא הייתי שם, כדי לחסום בגופי את אבא ולשלוף ממנו את הסכין בכוח, זה יכול היה להסתיים ממש לא טוב".
"תרגיל של פסל בחיוך משפר מאוד את יכולת הריכוז". יוסי עמנואל (צילום: יח"צ)
הפתעה ליום ההולדת ה-17
התקרית עליה מדבר עמנואל הייתה כשחגג 13. אם כי "חגג" זו מילה מטעה, כי הוא לא זוכר שאי פעם חגגו לו יום הולדת או שקיבל מההורים מתנה ביום חגו. גם בר מצווה הוא לא חגג, כי פשוט לא הזמינו אף אחד. העצב הגדול מאותו היום נשקף היטב בעיניו. לדבריו, אפילו בגדים חדשים לא קיבל, אלא לבש את בגדיהם המשומשים של אחיו. גם את הנעליים. הוא מעולם לא התבקש לצחצח שיניים, לא דאגו שיכין שיעורים או שיסדר את החדר. ביום הולדתו ה-17 הוא זכה להפתעה. ולא. הוא לא חגג.
קיבלת מתנה?
"היו לי רגשות מעורבים, אבל זו בעיקר הייתה מתנה. אבי נפטר. היה לי בעיקר קצת יותר שקט בנשמה, אבל למה רגשות מעורבים? כי דווקא יום לפני שהוא נפטר, התחלתי להרגיש שמשהו השתנה בו. הוא אמר לי 'אל תחשוב שאני לא יודע, שאני לא מבין שהזנחנו אותך' ואז הוסיף שהוא רוצה לעשות לי הפתעה גדולה, אבל ההפתעה הגדולה לא הגיעה, כי למחרת הוא נפטר. סיבה נוספת לרגשות המעורבים, במשך שנה-שנתיים קודם לכן, ניסיתי למצוא דרך איך לגשת אליו, איך לדבר ללב שלו. לעזור לו להיגמל מהנטייה שלו לאלימות ואלכוהול. רציתי לשתף אותו עד כמה זה משפיע עליי לרעה. כל הזמן אמרתי לעצמי שלא היום, אעשה זאת למחרת. רציתי להירגע, לצאת מהחרדה, לתפוס אותו ביום טוב ולא הספקתי לעשות את זה".
גילית מה הייתה אותה הפתעה?
"זה הקטע. הוא אמר הפתעה ולא שאלתי שאלות. עד היום אני לא יודע מה היא הייתה. אני רק יודע שמצאו אצלו בכיס הרבה מאוד כסף כשחטף דום לב. הוא התפרנס בעיקר ממסחר לא חוקי, הוא ניסה את מזלו בחלפנות דולרים, אבל הסתבך עם העולם התחתון ומשטרה. בצעירותו הוא עבד בצביעה ושיפוצים קטנים לבית".
למה היחס אליך היה כזה?
"הכל מתחיל מזה שלא רצו אותי. תוסיפי לזה את העובדה שלאבי הייתה הפרעה נפשית".
למה זה לא הופנה לשני האחים הגדולים?
"זו שאלה מצוינת. אבי קיבל חינוך כזה שהבן הגדול הוא קדוש ואפשר להקריב את הקטן בשביל הגדולים. הוא האמין בזה בכל ליבו וגם אמר לי את זה בפנים הרבה מאוד פעמים: 'אתה הכי פחות חשוב', וזה נחרט לי בזיכרון. התופעה הזו גרמה לי לחקור את המשפחות של אימי ואבי, את השכנים והסביבה הקרובה. גיליתי דבר איום ונורא. האחים או האחיות הגדולים יוצאים נורמטיביים והקטנים או שהתאבדו או שהם לא מתפקדים".
האחים שלך הרגישו את היחס השונה שקיבלת מההורים?
"הם לא היו מודעים לכך, ויש גם סיבה הגיונית למה הם לא רצו להתעסק בזה, כי זה היה לטובתם לאורך כל השנים. אם מישהו מעלה לך את המשכורת על חשבון מישהו אחר, אני מניח שהטבע של האדם זה לא לערער למה קיבלת יותר ולמה דפקו מישהו אחר. אי אפשר להאשים אותם על כך. הם היו עסוקים בחיים שלהם, נתנו להם על חשבוני והם לקחו בלי לחשוב".
לא ברור למה קיבלת מאימך כזה יחס, במקום לגונן על בן הזקונים.
"הייתה הרבה אלימות כלפיה, וזה גזל ממנה כוחות. היא הייתה בבעיה יותר קשה משלי. בסופו של דבר אותה דקרו, לה נתנו מחבת בראש, לא לי, ולכן היא הייתה עסוקה בלהגן על עצמה. דבר שני, אבא השליט טרור והאמין שצריך להקריב אותי. אני לא חושב שהוא ראה זאת במונחים האלה, אלא רק העניין הזה של לקדש את הבן הבכור. היא גם נדבקה בגישה שלו, כי זה היה כך גם במשפחה שלה והיא זרמה עם זה. לא היו לה כלים לחשוב על ההזנחה שלי, וזו האמת".
"אני מאמין שעוד אגיע עם זה יותר רחוק". יוסי עמנואל (צילום: יח"צ)
הדיכאון והאירוע המכונן
על אף שסיים רק 11 שנות לימוד, לצבא הוא הגיע במוטיבציית שיא וחלם על יחידה מובחרת. הוא רצה להיות קרבי, אבל לצבא היו תוכניות אחרות לגביו, והוא מצא את עצמו בחיל חינוך, מדריך טירונים שהגיעו מרקע קשה. נוער בסיכון. לדבריו, התפקיד גרם לו לדכדוך שהתעצם עד לכדי דיכאון, כשנתקל בהתנהגות של הטירונים ושמע על הבעיות שלהם.
"כשפגשתי את חיילי המכ"מ זה הפיל אותי", הוא נזכר, "אז פניתי לקב"ן. היו לי הרבה בעיות משמעת, הרבה ריתוקים, ממש לא חייל מצטיין. התקופה הזו זכורה לי בשני מובנים. הראשון – חלום ילדות שהתנפץ שלא גייסו אותי לאן שרציתי, והשני – החרדה בגלל התפקיד שלא התאים לי. לאחר השחרור רציתי מאוד ללמוד, הייתה לי מוטיבציה מאוד גדולה. בשנה האחרונה בצבא ניסיתי להשלים בגרויות ולהתקבל למכינה בטכניון, אבל ללא הצלחה. ניסיתי ללמוד מכינה באוניברסיטה, ניסיתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, אבל לא מצאתי את הרגליים והידיים שלי. אז הבנתי שאני לא מסוגל ללמוד. הפרעת הקשב והריכוז שלי הייתה מאוד קשה. בהמשך למדתי קורס מכונאות וחשמל רכב וגם שם היו לי בעיות. כמעט כל שבוע המורה רצה להעיף אותי מהקורס".
איך התפרנסת?
"ניסיתי לעבוד כשכיר, אבל לא הסתדרתי בשום מקום יותר משלושה שבועות. החרדה מהביקורת ותסביך הנחיתות שהיה לי קצת השתלטו עליי. כל פעם שהיו מעבירים ביקורת, הייתי מקבל חרדה. או שהיו מעיפים אותי, או שאני הייתי מעיף את עצמי. הבנתי מהר מאוד שאני לא מסוגל ללמוד ושאני לא מסוגל לעבוד כשכיר. הייתה לי ברירה אחת לגבי פרנסה – יחד עם הכלים שהיו לאבא שלי מהתקופה שהיה שיפוצניק וצבע. זו נראתה האפשרות היחידה לא להסתבך במשהו לא חוקי".
יש אנשים שעשו קריירה משיפוצים.
"הבעיה שלא הצלחתי לקום לעבוד. הדיכאון באותו הזמן הגיע אליי בצורה של תשישות כרונית. בשעה 12:00 בצהריים הצלחתי לפתוח את העיניים".
לא ניסית לקבל עזרה מקצועית?
"ניסיתי להגיע לפסיכולוגית וגם כל מיני דרכים אחרות, אלטרנטיביות, אבל היום אני מבין שהייתה לי שריטה. שאני לא מסוגל לקבל שהפתרון מגיע מהמקום הזה. לא ממש האמנתי בטיפול, למרות שהלכתי. לא אפשרתי להם לגשת אליי. התכחשתי לדיכאון. התכחשתי להפרעת הקשב והריכוז הקשה שהייתה לי. היה לי נוח להגיד שזה לא קיים. זו הייתה המציאות בה חייתי. בגדול, לא הצלחתי להתפרנס, לא הצלחתי להסתדר. גרתי אצל אימא שלי, וכשהייתי בן 30, היא מצאה מין דירת חדר וחצי מוזרה ליד הבית שלה, ואז יצאתי לראשונה מהבית".
ומה הייתה נקודת המפנה?
"אפשר לקרוא לזה בשם יותר סקסי – מאורע מכונן. אני יוצא מהבית, מתחיל לשפר קצת את איכות החיים שלי, אבל גם פה אני חווה קושי. אם זה למצוא זוגיות נורמלית, ועד היום אני שרוט בקטע הזה, אני לא יודע איך זה לגור עם אישה. ככל הנראה ההשפעה מהבית, אולי באופן לא מודע, גורמת לך ללכת לכיוון של התקרבנות. בשלב מסוים אני מחליט לנסות למצוא את הפתרון בעצמי. הגעתי למצב של מיצוי ואמרתי לעצמי שכלום לא יעזור, שום עזרה חיצונית לא תעזור, וזה מה שהאמנתי בו. זה דבר רע מאוד להאמין בו".
ומה היה אותו אירוע מכונן?
"ביום בהיר אחד אני מקבל אירוע בגב. מגיע לבית חולים, שם גילו פריצת דיסק ועקמת. במשך חודשיים אני לא מתפקד, לא מסוגל לקום ולהתהלך ללא עזרה. נקודת המפנה מגיעה, במקרה, בעקבות ספר שנפל לי לידיים בספרייה, וכך אני נחשף לתורה סינית בריפוי שנקראת 'הטאו של החיוך הפנימי'. משהו גורם לי לחשוב שזה הדבר הכי נכון לי. למדתי מדיטציה מסובכת מאוד – הזרמה של הצ'י בנקודות אנרגיה. הרגשתי שזה משפר לי גם את יכולת הריכוז והקשב. אחרי שבוע שלם שאני מתרגל את זה, עד היום לא ברור לי איך הצלחתי להתמיד ולקחת את זה כל כך ברצינות, כי זה דורש אימון ולא ברור מאיפה הצלחתי לאגור את המוטיבציה הכל כך גבוהה והריגוש שזה גרם לי. זה היה הצעד הראשון. אני מתרגל את זה שבוע ופשוט מרגיש יותר טוב וחוזר לשגרה. אני מחליט לחקור את העניין הזה, מבין שהמאסטר של השיטה נמצא בקוסומוי, תאילנד, ואני מחליט לטוס לשם. אני מבקש מאימא שלי קצת עזרה ואני מתנסה שם בשיטה".
והחיים נראו אחרת אחר כך?
"הרגשתי יותר טוב מבחינה פיזית, אבל כן התחלתי לחשוב שאולי זה מקרי ואולי לא קשור, לא ממש התעכבתי על זה. אני ממשיך להתקדם בחיים ועדיין נמצא במקום הזה שלא יעזור לי שום דבר, אני חייב למצוא את הפתרון בעצמי".
כריכת ספרו החדש של יוסי עמנואל (צילום: יח"צ)
לשנות את מצב התודעה
עמנואל, שהיה כל כך הרבה זמן בסטרס ובחרדה ולא היה מסוגל לשנות את המציאות, מצא את הפתרון בשינוי מצב התודעה. עוד בהיותו ילד, הוא ניחן בדמיון מאוד מפותח, מה שעזר לו לברוח לעולם דמיוני, שלא קיים. זה חלק מההתפתחות של פוסט-טראומה מורכבת.
"נכון, זהו סוג של הכחשה", הוא מודה, "אני עוצם עיניים ומדמיין סשן שבו יש דמות שמטפלת בי. אני מתחיל לדמיין את השאלות ונותן עליהן תשובות. אחרי כמה סשנים הרגשתי שאני שואל כל פעם את אותן שאלות והרגשתי שעליתי על משהו. עליתי על איזושהי שיטה והצלחתי לפתח מודל מיוחד של 10 שאלות, אבל מודל מורכב. אני שואל את עצמי מה אני מרגיש, מה גורם לי להרגיש כך, מה הפחד שלי, מה אני חושש שיקרה לי. בכל פעם שהרגשתי שמשהו מטריד את מנוחתי, החלטתי לקחת דף, לשאול את עצמי את השאלות האלה והצלחתי להבין טוב יותר מהי בדיוק הבעיה שלי, מהו בדיוק הפתרון לבעיה שלי ואיזו הזדמנות יש לי עכשיו בחיים לשנות משהו".
והרגשת שזה עוזר לך?
"נכון, והרגשתי גם צורך לשתף אחרים. אני מחליט לכתוב משהו קטן שבתחילה שירת רק אותי. חשפתי אותו לכמה אנשים שאני מכיר, כולם אמרו לי שזה קשקוש בלבוש, פסיכולוגיה בגרוש, אבל לא התייאשתי. החלטתי לפנות לאנשים אחרים ואמרתי להם שזה מאמר של איזה פרופסור מאוניברסיטה בארה"ב, ואז פתאום התחילו לפרגן. כך למעשה התחיל המסע לקראת ההוצאה של ספר הביכורים שלי שעוסק בתרפיה בכתיבה. לספר קוראים '10 שאלות לעת הצורך' ועליתי על תגלית מעניינת".
מהי התגלית?
"ראיתי שכולם שוללים אותי על הסף, בצורה אוטומטית. אם משהו מגיע ממני זה חייב להיות חארטה בארטה. עליתי על תופעה מעניינת וקראתי לה Fake it until you make it. לזייף את המציאות שאני רוצה שתקרה. הפגנתי יכולת משחק טובה, כמובן הקפדתי לא לפגוע באחרים, אבל הקטע היה להיכנס לדמות של שחקן, כאילו אני בהצגה. לחוות את המציאות כאילו היא כבר קיימת והיא עוזרת לי להתגבר על כל החרדות. ואז אני לוקח את התבנית הזו לכיוונים חברתיים, גם להיכרויות, ותוך כדי השימוש בה, מצאתי שאני שם על עצמי חיוך על הפנים. זה חיוך לא ממש אותנטי, לא ממש אמיתי, אבל הוא לא הגיע מתוך פחד. אחרי הספר הראשון אני חווה נפילה, כי התחלתי לעוף על עצמי ולחשוב שוואלה, אני כבר לא שיפוצניק וצבע, אני יכול להרצות ולהעביר סדנאות. קיבלתי סטירת לחי, כי השליתי את עצמי יותר מדי ולא ממש הצלחתי להתפרנס מזה. הרגשתי שזה מתחיל להיות מסובך לאחרים וגם לי, כל הזמן להתעסק בנושא של מודל השאלות. חוויתי שוב ייאוש ודיכאון, ופתאום עלתה לי עוד הברקה ובזה מתמקד הספר החדש – להשתמש בכוח המרפא של החיוך שתמיד האמנתי בו, בשביל לאמן את התודעה להתגבר על כל מיני קשיים רגשיים, מחסומים, דחיינות וחרדות קלות. האמנתי בכוח של החיוך והתחלתי לפתח כל מיני תרגילים שאני קורא להם היום 'חוכמת החיוך הפנימי', ואט-אט, במשך כמה שנים אני מנסה לפתח כל מיני תרגילים, בין היתר תרגיל של פסל בחיוך שהוא מאוד משפר את יכולת הריכוז".
איך זה השפיע עליך בחיי היומיום?
"תוך כדי תנוחת הפסל עולים המון דברים שמציקים לך, כמו לגרד את הראש והמון סיבות לחוסר נוחות. אבל, וזה העניין, להמשיך עדיין לחייך. האמנתי שלא משנה מה, למרות חוסר הנוחות, להמשיך לחייך. הצלחתי לאמן את התודעה להתמודד עם חוסר נוחות רגשית וגם גופנית. כל זה בעזרת הכוח המרפא של החיוך וזה עבד. הצלחתי לפתח עוד תרגילים, כמו לעצור את הנשימה".
"אני פשוט אופטימי". יוסי עמנואל (צילום: יח"צ)
מה זה נותן לעצור את הנשימה?
"גיליתי שכך התודעה מבינה שזה מצב חירום, מצב של סטרס מאוד גדול. במצב החירום הזה, להצליח לחייך למרות כל מה שעולה לך בראש, הרגשתי שזה גורם לשליטה רגשית, גורם לך להתמודד במצבי לחץ".
אבל זה חיוך חיצוני, הוא לא פנימי.
"זה לא משנה, וזה גם מוכח מחקרית. זה הקסם שבחיוך. ברגע שאת מפעילה את שרירי הפנים, מרימה את הלחיים, חושפת את השיניים, מבליטה את הקמטוט בצידי העיניים, אם את עושה את זה, את גורמת למוח להפריש כמה אנדורפינים – הורמון מצב הרוח, הורמון משכך כאבים, הורמון האהבה. אנחנו מפרישים כל מיני חומרים כימיים שמפחיתים את מידת הלחץ וזה גורם לשיפור בהמון דברים, כמו ביכולת הריכוז, ערנות יותר טובה. המון יתרונות מגיעים תוך שניות כתוצאה מהפעלת השרירים האלה. במקביל פיתחתי גם תרגילים בספורט-תרפיה ואימנתי את עצמי להצליח לחייך למרות הכאב שנובע ממאמץ גופני, להיות בתנוחה לא נוחה, וזו הפואנטה של השיטה. קראתי את כל המחקרים של שיטת החיוך, עשיתי ניסויים, הקמתי קבוצת הליכה בעליות ועשיתי להם תרגילים עם תמריץ מטורף. לקחתי את זה לכל מובן בחיים, אפילו לעסקים".
הספר השני שיצא לאור לפני חודש וחצי נקרא "איך דחיתי את הדחיינות". הוא מטפל בהמון בעיות. לא רק בדחיינות.
"הספר מטפל בהמון בעיות, אם זה קשב וריכוז, בעיות רגשיות וחסמים גופניים. הרגשתי שאני רוצה להתמקד במשהו נוסף, וזו הנטייה לדחות הכל למחר, בנטייה להרגיש עייפים ולהימנע מלעשות. פיתחתי 10 תרגילים שמבחינתי הם תרגילים נוירופסיכולוגיים, כי הבסיס שנשענתי עליו היה 'חוק יארקס דודסון', שזה חוק שמראה באיזו רמת חרדה ולחץ, התפוקה שלנו היא אופטימלית".
ובשפה פשוטה?
"זה גרף בסגנון הפעמון שמראה שבנקודה מסוימת של הפעלת לחץ, נקרא לזה חרדה פרודוקטיבית, התפוקה שלנו הכי גבוהה. מתחת לזה אנחנו קצת בשאננות והתפוקה נמוכה, ומעבר לזה אנחנו נלחצים יתר על המידה, ואנחנו מפתחים שחיקה בעבודה. התרגילים האלה מתאימים למקום עבודה, אבל לקחתי אותם לכיוון שאנחנו שותלים לעצמנו את החרדה האופטימלית או המועילה. מצאתי 10 דרכים לעשות את זה, בלי שום פסיכולוגיה חיובית, בלי הכל בראש, בלי אתה מסוגל, בלי אתה גדול, בלי ססמאות, בלי בלבולי ביצים ובלי דיבורים. פשוט טכניקות שמפעילות עלינו לחץ טוב, שמניע אותנו לפעולה. אני קורא לזה 'לרפא את דלקת קרום החשק'. השיטה מבוססת על אימון שיטתי של התודעה כיצד להיכשל או לחוות קשיים עם חיוך. השיטה משפרת על הדרך גם את תחושת התקיעות, הקשב והריכוז, הדכדוך והמכאובים הגופניים".
היום אתה מנהל חיים נורמטיביים?
"אני כל החיים שלי מתמודד עם פוסט טראומה מורכבת, אז אפשר לשאול מה בעצם השתנה בחיים שלי עכשיו לעומת חיי לפני חמש שנים. מה ההבדל, מה המהפך שעשיתי. אני לא אוהב ססמאות, לכן אדבר בעובדות. אם ניקח חמש-שבע שנים אחורה, אני שיפוצניק קטן שבקושי מצליח להתקיים. גר בדירת חדר, מלא חובות, ועדיין לא מוצא את עצמי. ביטחון עצמי נמוך, לא בזוגיות, בקיצור: שום הצלחה לא יכולתי לרשום לזכותי. שום קבלות על שום דבר כמעט. כיום, אני יכול לקרוא לעצמי סופר, כי כתבתי שני ספרים בהוצאה מוכרת, אני מרצה בפני אנשים, כי פיתחתי ביטחון, ויש לי ניסיון רב בהרצאות ויכולת להרוויח מכך כסף. אני עוזר לאנשים שסובלים מאותן בעיות כמו שלי, והיום אני מקבל גם הערכה גדולה, גם מאימא שלי שנפטרה לפני חודש בדיוק. אמא שלי התייחסה אליי אחרת לגמרי בשנתיים האחרונות, וגם החברה מעריכה אותי הרבה יותר".
ואתה מעריך את עצמך יותר?
"עשרות מונים, וזה הכי חשוב. אני מרגיש שאני שווה הרבה יותר, אני יודע מה הכישורים שלי, אני מאמין בכישורים שלי, אני מאמין שעוד אגיע עם זה יותר רחוק. אני פשוט אופטימי".
דיכאון זו מילה שיצאה מהלקסיקון?
"החיים בסופו של דבר מורכבים מהרבה מורדות ועליות, אז עדיין יכולות להיות אפיזודות קטנות, אבל לא משהו ארוך. זה תמיד יהיה יותר קצר מאשר בעבר, וגם רמת החומרה היא יותר נמוכה. שום דבר לא באמת נעלם, אבל אלה החיים. היום יש לי כלים להתמודדות, ומעל הכל אופטימיות. זה הכי חשוב".
וחיוך, גם בגלל שהיום (שישי) הוא יום החיוך הבינלאומי.
"וחיוך. כמובן".
רוצים להישאר מעודכנים?
מעגל הסליחה הכואב עם אמא
מתוך פוסט שפרסם יוסי עמנואל ברשתות החברתיות
"אמא שלי נפטרה לאחרונה. הייתה לי איתה מערכת יחסים מאוד מורכבת. לרוע מזלי, אימי אימצה את הגישה של אבי, עליו השלום, והתייחסה אליי כאל הכבשה השחורה בבית. היא פגעה בי המון פעמים, השפילה את כבודי והפלתה אותי באופן מובהק ביחס לשני אחיי הגדולים ממני במעט. אימא לא אפשרה לי כמעט להכניס חברים הביתה. בנות היו מחוץ לתחום. במשך 20 שנה, בכל פעם שלא חשה בטוב, היא התקשרה רק אליי והשביעה אותי לא לספר לאחים שלי שאני לוקח אותה לבית החולים.
"אימא הייתה מאוד רגישה לרווחתם הרגשית של אחיי על חשבוני. אימא הפגינה כלפיי חשדנות והייתה פרנואידית אליי. חשדה שאני לוקח ומעלים ממנה ללא רשותה. לא נתנה לי את מפתחות הבית שלה ואפילו לא את מפתחות תיבת הדואר שלה. והאמינו לי, שמעולם לא נתתי לה סיבה לחשוד בי.
"לעיתים אפילו ניסתה למנוע ממני לדבר עם שכנים מחוץ לבית. כל פעם שהייתה צריכה הסעה, הייתה מתקשרת רק אליי, ומעולם לא העזה להפריע לשגרה של אחיי. מעולם לא השתתפתי בילדותי בשום חוג, בניגוד לאחיי, למרות שכן רציתי בכך.
"אמא הייתה נוהגת לנזוף בי, להעביר עליי ביקורת ולהפחית מערכי. תמיד נהגה להשוות אותי לשני אחיי ש'לכאורה' מוצלחים יותר. אבל הנזק הנפשי שנגרם לי עד גיל 17 היה בעיקר בגלל אבי. הוא נהג להבהיר לי שאני הילד הכי פחות חשוב בבית. כתוצאה מהילדות והנעורים הטראומטיים שהיו לי התפתחה אצלי פוסט טראומה מורכבת שכוללת גם הפרעת קשב וריכוז קשה.
"אבל אל דאגה, קוראים יקרים ואהובים, בדיוק לפני שלוש שנים חל מהפך ביחסינו. הצעתי לאימי להשתתף יחדיו בתוכנית סליחות בתוך המשפחה ב'מאקו TV'. אמא הייתה מוכנה להיחשף מול כל האומה ולבקש ממני סליחה על כל הפגיעה והנזק הנפשי שנגרמו לי. הגענו לאולפן 'מאקו' והצטלמנו בשיחה שבה אימי מבקשת ממני סליחה ומביעה נכונות לשנות את דרכה כלפיי ולפצות אותי כמיטב יכולתה. גם אני ביקשתי ממנה סליחה עמוקה על כך שלא הגנתי עליה מפני תוקפנותו של אבי ועל כך שצעקתי וצרחתי עליה לא מעט פעמים. כתוצאה מהפחד והחרדה שלי פשוט קפאתי ולא עלה בידי להגן עליה. לצערנו הרב, יום לפני שידור התוכנית, העורך החליט לא לשדר את הסרט שלנו משיקולים פנימיים.
סגירת מעגל. יוסי עמנואל ואימו (צילום: פרטי)
"מאז ועד יום פטירתה ב-27 באוגוסט 2021, הרגשתי שאני הבן המועדף עליה. אימא התחילה להעריך אותי ולשבח אותי בפני כולם על האמפתיה שהפגנתי כלפיה עקב ההתדרדרות בבריאותה והדיכאון העמוק שחוותה. הענקתי לה חיוך מכל הלב למרות העוול שנגרם לי ממנה בעבר. אימא החלה לחלק לי מחמאות ואף הייתה נוהגת להגיד, 'יוסי, בזכותך אני חיה'. הרגשתי שאימא רוצה לזכות אותי בנתינה ללא גבולות.
"בין יתר המחלות ממנה סבלה הייתה לה גם ירידה משמעותית בזיכרון לטווח קצר וערפול מחשבתי. הייתי נוהג לאמן אותה בלזכור דברים מתוך סדר יומה, כולל נטילת תרופות וכו'. אני זוכר שלפני שלוש שנים לקחתי אותה לנוירולוג, והיא קיבלה תרופות לאלצהיימר. כאשר חזרנו הביתה הוכחתי לעצמי ולה שעם קצת תשומת לב, חיוך ואמפתיה, אפשר לחולל פלאים ביכולות הקוגניטיביות ובמצבם הנפשי של הורינו המבוגרים.
"אימא נפטרה לבסוף מסרטן המעי הגס שהתגלה באיחור ניכר. אימא נאבקה כלביאה במחלתה. אגב, הקורונה לא הדאיגה אותה במיוחד. היא העדיפה לזכות בקצת תשומת לב ובחיבוק בכל מחיר שזה יגבה ממנה.
"בהזדמנות הזו אני רוצה לבקש מאימי המנוחה סליחה מדם ליבי על כך שדווקא בדרכה האחרונה נבצר ממני לתמוך בה, ואף להיפרד ממנה. חליתי בקורונה שלושה ימים לפני מותה. נבצר ממני להגיע לבית החולים בנשימותיה האחרונות, לכן לא הייתי בהלוויה וגם לא זכיתי לקבל חיבוק מאף אחד. לא זכיתי להתאבל עליה יחד עם אחיי ואחיותיה של אימי וקרובי המשפחה. נשאר לי פצע עמוק בלב.
"בספר שהוצאתי לאור לאחרונה הודיתי לה מכל הלב על התמיכה הרבה שזכיתי לקבל ממנה בכל תהליך הוצאת הספר לאור. בלעדיה ספר זה לא היה רואה אור".
