אולי זה מתבקש לפתוח כתבה על זיו שמח עם איזו קלישאה כמו "פעם היה פה שמח", או "זיו עושה שמח בחיפה". האמת? שתיהן נכונות, כי החיים לא תמיד האירו את דרכו ולא תמיד חייכו אליו. לפחות עד לפני 11 חודשים, מאז שהוא נקי לאחר עשור שבו היה מכור לסמים ממריצים. אגב הוא קורא לזה "ניקיון".
הוא בן 34, וכל חייו הוא מצייר. אם על קנבס, או בסקצ'בוק שהוא סוחב איתו גם לטיוליו בחו"ל או על קירות. הוא נולד בכרמיאל, ילד אמצעי בין הלה הבכורה (37) והתאומים בני הזקונים, ארז ושיר (31). הבית, לדבריו, לא היה זה שהשפיע על שלושה מילדיו לבחור באמנות כדרך חיים, בטח לא אביו שעסק בכספים, או אימו שהייתה מורה לביולוגיה וכימיה בחטיבה. הוא נשאב לעניין בכיתה ז', כשראה לראשונה חוברת קומיקס של Mad, שאימו הסכימה לרכוש עבורו בקניון.
"הייתי רוצה לצלול לפרויקטים שהם יותר ארוכי טווח". זיו שמח
היית ילד שמשרבט?
"הייתי משרבט, אבל אני לא זוכר שום השפעה מתוך הבית. אני חושב שבכיתה ט' או י' היה איזה עניין בבית שכדאי לי לפתח את הציור. אני זוכר במעורפל, הזיכרון שלי לא מדהים בגלל כל מיני דברים וגם כי קשה לי לדבר על הבית. עם השנים הבנתי שהבית היה חוויה לא מאוד מחבקת עבורי. דיברתי על זה עם אחי, ארז, לא מזמן, על איך כל אחד מאיתנו מצא לעצמו בית אחר להיות בו, בית של חברים קרובים. אני מצאתי בית מחליף של חבר מאוד טוב עוד בכיתה ו'. הייתה לו משפחה שמאוד אהבתי וביליתי בעיקר שם".
מה היה חסר לך?
"זה היה בית קצת בעייתי".
ניכור?
"היה קשה להיות בבית. אבא שלי עבד מהבית, כי המשרד שלו היה בבית והיה מאוד לא נעים. מצאתי אאוטלט בבית אחר שהיה די קרוב פיזית לבית שלי. עד כיתה י' למדתי בבית ספר ממלכתי בכרמיאל שהוא מאוד סטנדרטי כזה".
היית ילד סטנדרטי?
"נראה לי שלא. היו לי שלושה חברים מאוד טובים, אז כן הייתה לי תחושה של בית. בכיתה י' הבנתי שאני לא נמצא במקום שאני רוצה להיות בו ועברתי לבית הספר תפן, שהוא בית ספר אזורי אמנותי, מין בית ספר דמוקרטי מאוד פתוח. בכיתה י"א התחלתי ללמוד שם במגמת צילום. למדנו צילום אנלוגי עם פיתוח סרטים בחדר חושך והדפסת תמונות. את פרויקט הסיום בסוף כיתה י"ב, אני לא זוכר מה הייתה הסיבה, אבל צילמתי חברים בעירום בשחור-לבן. אני לא זוכר מה היה הקונספט, אבל זה נורא עניין אותי, לכן צילמתי גם את האחים הצעירים שלי, אבל לא נתנו לי להציג את הפרויקט, וממש נלחמתי על זה. בסוף הוספתי כיסויים על הצילום וכן נתנו לי להציג את הפרויקט, וזה היה מאוד נחמד. אני לא בטוח שכולם הבינו אותו, אבל הייתה תחושה טובה. אני מניח ששם זה התחיל, הרגע הזה בו התאהבתי באמנות".
"אני נורא אוהב לנסוע לחו"ל, כי זה נותן לי פרופורציה". זיו שמח
"חיים שהם לא חיים"
כשהיה בן 18 אובחן אצל שמח OCD (הפרעה טורדנית-כפייתית – ח"ה), ובמקום להתגייס לצבא, הוא עשה שירות לאומי בהוסטל לאוטיסטים בתפקוד נמוך בירושלים. הוא המשיך לעבוד איתם במשך חמש שנים, גם לאחר שהחל ללמוד לימודי אנימציה בבית הספר לאמנויות מוסררה. בערך באותה תקופה, הוא התוודע לכדורים ממריצים, שאמנם נתנו לו את היכולת לצייר במשך שעות בריכוז עילאי, אבל גם גרמו לו להתמכר לסמים.
"השימוש בכל כדורי המרשם, אם זה ריטלין, קונצרטה וכו', הוביל אותי להשתמש בסמי הזיה ובעצם מכל הבא ליד. היום זו התקופה הכי ארוכה שאני בניקיון, כמעט שנה, ואני לא רואה סיבה שהיא תפסיק".
כל הזמן הזה השתמשת?
"באופן קבוע במשך כמעט עשור, ממש ככה".
אתה זוכר משהו מהעשור הזה?
"נראה לי שכל פעם כשאני מדבר על זה, וזה לא המון, עולים לי דברים ואני נזכר. או דרך אנשים שהייתי איתם בקשר בזמנים האלה, שמעלים לי זיכרונות פה ושם. זה לא מחוק לגמרי, זה כן צץ".
תפקדת רגיל?
"רגיל זו שאלה טובה, כי הייתי סטודנט במוסררה ואחר כך הייתי במשך שלוש שנים סטודנט בשנקר והיו לי מערכות יחסים. אז מעל פני השטח איכשהו ממש הצלחתי לתמרן. ממש קשה לי להגיד איך, כי אלו ממש חיים שהם לא חיים".
הזיה?
"אני מניח. כן. במשך השנים האלה, יתרון אולי זו לא מילה רלוונטית, אבל הסמים האלה מאפשרים הרבה זמן ערות, וזה אומר 10 שנים של זמן יצירה פחות או יותר. כי חוץ מהלימודים, שבשבילם נאלצתי לצאת מהבית, הייתי כל הזמן בחדר ומצייר. זה יצר גוף עבודה באופן טבעי מאוד מאוד גדול, זה מה שהייתי עושה כל הזמן".
"אנחנו משפיעים לטובה האחד על השני". זיו שמח ואחיו ארז
אנשים סביבך ידעו?
"האחים שלי היו מבקרים אותי והם חשבו שאני בלחץ או שזה ה-OCD. במשך הרבה שנים אף אחד לא ממש הבין. גם אני הבנתי בדיעבד שחלק מההתמכרות, זה העניין בלהסתיר את זה בכל מיני צורות".
סיימת את התואר במוסררה?
"הייתי שם שנתיים וחצי, כל הזמן תוך כדי שימוש. לא ממש הגעתי לחלק מהקורסים, אבל איכשהו צלחתי את זה. אותו הדבר היה גם בשנקר, כל הזמן עשו לי הנחות, היו ממש בסדר איתי. במוסררה הייתה נפילת מתח נורא רצינית בתחילת שנה ג', והם איפשרו לי לחזור להתגורר עם אימא שלי בכרמיאל. ההורים התגרשו כמה שנים קודם, ובמשך כמעט שנה עבדתי על פרויקט הגמר בקומת המרתף של הבית של אימא".
ואימא שלך לא ראתה שמשהו לא בסדר?
"נראה לי שאימא שלי, ככה אני מפרש את זה, רצתה לחשוב שהכל בסדר. אז היה לי חדר למטה ופשוט חייתי שם. אני ואימא שלי היינו בסוג של תקשורת בסיסית ולא נראה לי שהיא רצתה להבין מה קורה. היא חשבה שאני בדיכאון או משהו".
נאבק במשהו?
"כן, והיא קיבלה את זה".
עבודת הדפסשל זיו שמח
הייתה לך משמעת עצמית גבוהה.
"בהקשר של ציור, תמיד. גם הסמים שהייתי מכור אליהם הם מאוד שתלטניים. אני לא יודע איך בדיוק לתאר אותם, אבל התוצאה הסופית שהם פשוט מאוד מאפשרים לשבת ולעבוד שעות ברצף".
חשבת שבלי הסמים לא תוכל להתרכז במשך שעות?
"שאלה טובה. זה התחיל בתור התאהבות בדבר הזה שאיפשר לי ליצור באופן רציף, בלי הפרעות, והיכולת להיות ממש מרוכז כל הזמן, מה שהפך די מהר להתמכרות. במשך הזמן עלו חששות שאם אני אפסיק, אולי לא אצליח ליצור בלעדיהם, שאולי מה שאעשה לא יהיה מעניין וכל מיני דברים כאלה. כמובן שכבר הייתי מכור, לא בטוח שפיזית, אבל מנטלית".
והצלחת להגיש את פרויקט הגמר?
"היינו מחלקה מאוד קטנה בבית הספר וקיבלנו הרבה חופש. הם אפשרו לי לעשות נובלה גרפית כעבודת גמר. ציירתי וכתבתי נובלה גרפית על הפרעת ה-OCD שיש לי, שהיא אגב, במצב מאוד טוב היום. סיימתי והגשתי, עשיתי שם גם ציור קיר. השתמשתי למעשה בכל החלל שנתנו לי להצגת הפרויקט".
רוצים להישאר מעודכנים?
כפר הגמילה בשדות ים
לאחר שסיים את פרויקט הגמר, נרשם שמח ללימודי תקשורת חזותית במסלול איור במכללת שנקר ברמת גן. בסוף השנה השלישית, בעקבות משבר שעבר בחייו האישיים, הוא שוב קרס. למעשה, כל משבר כזה, שגרם לו לקרוס, התרחש בעקבות פרידות מבנות זוג. כשהוא הרגיש שהגיע לתחתית ממש, הוא שב לכרמיאל, אך הפעם החליט לספר למשפחה שהופתעה. הם הציעו לו להיכנס לגמילה בכפר איזון בשדות ים.
הלכת לשם מרצון?
"הלכתי לשם כי הכל התפרק. הגעתי לתחתית, אז מרצון ומחוסר אונים כי אין ברירה, ככה זה הרגיש. היתה לי איזושהי הארה. כשמגיעים לכפר אי אפשר להשתמש בסמים מן הסתם, וכשהגעתי לשם היה לי חשש שבלי להשתמש בסמים אני לא אוכל ליצור יותר. באמת הייתה מחשבה כזו, אבל אז גיליתי שזה מאוד לא נכון. הייתה לי שם משמעת קשוחה, קמתי כל בוקר ב-06:00, עשיתי לעצמי לו"ז וציירתי כל יום במשך שלוש שעות. הבנתי שזה אפשרי וגם יצאו דימויים אחרים, שפה אחרת, זה היה מעניין".
בן כמה היית אז?
"אני קצת גרוע בשנים, אבל בערך בן 28. כבר איש מבוגר שאמור היה להיות אחראי על חייו הרבה שנים קודם. אני באמת חווה את זה היום, כי אני מוקף בשלושה אחים שהם מגיל צעיר מאוד עצמאיים ואחראיים כלכלית בכל המובנים. אני ממש מרגיש את זה עכשיו בניקיון, את הפער הזה, שהוא בסדר".
קשה לך לדבר על זה?
"אני תמיד מרגיש שקצת לא נוח לי בכיסא, אבל כמו שאת רואה אני כן מדבר, אני כן פתוח, אבל זה כן קצת מוזר. איך שאני רואה את זה, זו עובדה קיימת. זה לא היה שנה מהחיים שלי, שאני יכול לשים את זה בצד ולדלג מעל. זה קרה במשך עשור וזה הולך יד ביד עם הדבר שהכי חשוב לי, שזו היצירה. נראה לי שלהפריד ביניהם זה פשוט לא הגיוני. באמת הרבה מגוף העבודות שלי עד עכשיו, ואני עוד יחסית צעיר, נעשה בזמן שימוש, כך שזה בטוח רלוונטי לדבר על כך".
כמה זמן נמצאים בכפר?
"חמישה חודשים. זה לא הרבה, אבל כשנכנסים לשם זה מרגיש כמו כל החיים. ואז נכנסים לרוטינה של המקום הזה שהוא מאוד יפה. הוא נמצא בשדות ים במין גן עדן כזה, אז גם נורא קשה לצאת משם. לי הייתה רוטינה מאוד בריאה, אבל זה לא מנע ממני לחזור ולהשתמש שבועיים לאחר שיצאתי משם. החיים, ואני מניח שאפשר להזדהות, הם די מורכבים בסך הכל לכל אחד, ולצאת ממקום מאוד שמור, לקפוץ שוב לחיים, זה לא פשוט. לי לפחות זה היה כך".
זיו שמח בפעולה. בפסטיבל הראשון לאמנות רחוב שהתקיים בשוק תלפיות ב-2015 (צילום: חגית הורנשטיין)
הקרובים אליך ידעו שחזרת להשתמש?
"כן, זה היה כבר שלב שהמשפחה ומעט מאוד חברים קרובים ידעו, והם היו קצת מיואשים. הם כן קיוו שזה ייגמר. אני זוכר שההורים והאחים שלי גילו כל פעם על עוד נפילה, והם בעיקר היו מיואשים, הם לא היו מופתעים. גם שאלתי אותם אחר כך והם אמרו שזה לא הפתיע אותם, הם פשוט קיוו. הם הבינו שהם לא יכולים להכריח מישהו להתנקות, אלא זה חייב לבוא ממנו".
לא חזרת לשנקר להשלים את התואר?
"לא חזרתי לשם, אבל בשנה האחרונה, מאז שאני נקי, יש לי פנטזיה ללכת ללמוד שוב. עוברות לי מחשבות אם לסיים את התואר או ללכת ללמוד בחו"ל. אני בעצם באופן רציף לומד בסדנאות של הדפסים. אני כל הזמן לומד, אבל בא לי להיות שוב סטודנט, כי זה נורא נחמד".
זה לא יחזיר אותך לשימוש?
"לא, אני לא אלך לשנקר. ראיתי בצ'כיה מקום נחמד מאוד. אני רוצה ללכת ללמוד במקום אחר".
הלימודים, הגשת העבודות ובעצם להיות סטודנט זה ממש מלחיץ. זה לא מפחיד אותך?
"זו שאלה ממש טובה, אולי זה כן יחזיר אותי אחורה, אבל זה לא יפחיד אותי. לא, בגלל שאני נקי, אני בפורמט אחר. אני לומד להתמודד עם לחצים עכשיו. אגב, אני זוכר את מבחן הקבלה לשנקר. היה שם מרצה לטיפוגרפיה ומרצה בשם אירה שהיא אדריכלית. כמה שנים אחרי שסיימתי שם היא קנתה ממני עבודות, היא בן אדם ממש מקסים. בהתחלה הם לא קיבלו אותי, ואני נורא כעסתי. אמרתי להם שזו חוצפה שהם לא מקבלים אותי ישר, אלא מכניסים אותי לרשימת המתנה. ואז הם שלחו לי הודעה שכן התקבלתי, ואחרי כמה שנים, אירה סיפרה לי שהמרצה השני לא רצה לקבל אותי, כי הוא חשב שאני לא אוכל לעמוד בלחץ. בעצם, הוא ממש צדק, הוא ממש ראה משהו נכון".
אז אולי הם לא הופתעו כשהלכת לכפר?
"נראה לי שאנשים מבחוץ שמים לב, הם לא טיפשים, הם רואים שמשהו לא תקין. אולי הם לא יודעים לקשר את זה לסמים, כי לא כולם חוו את זה במשפחות שלהם. למדתי שאנשים חכמים ורגישים שמים לב שמשהו לא בסדר, אי אפשר להסתיר את זה, מתברר. אני חשבתי שאף אחד לא הרגיש, באמת ככה האמנתי, שאני עובד על כולם, אבל זה לא נכון".
ציור משותף של זיו וארז שמח בתלפיות (צילום: חגית הורנשטיין)
הצלחת לעבוד עליהם עד שהם למדו את הסימנים.
"נכון, מי שלא מכיר ספציפית התמכרות, הרי קוראים לזה מחלה, ומי שלא מכיר את מחלת ההתמכרות, בקלות יכול לחשוב שזה דיכאון או לחץ".
האח, ארז
זיו וארז שמח הם שתי דמויות מוכרות מאוד בסצנת אמנות הרחוב החיפאית. זיו חותם על עבודותיו zivink ואילו ארז מוכר בשם erezoo. ביחד ולחוד, לכל אחד מהם יש קילומטרז' ארוך מאוד של ציורים על קירות העיר. גם האחות הגדולה, הלה שלג, יוצרת דברים עם מילים, כותבת, מוזיקאית ומשוררת קירות ידועה בסצנה התל אביבית. שמח הגיע לצייר על קירות במקרה, כשהיה ספון במרתף ביתה של אימו, כשעבד על פרויקט הגמר למוסררה.
"זו הייתה שנה מאוד מוזרה", הוא נזכר, "הייתי בבית שנתנו לי אוכל ואני עבדתי על הפרויקט. אני לא זוכר אם ראיתי או שמעתי משהו שקשור באמנות רחוב, אבל החלטתי פשוט לצאת החוצה לצייר, בגלל שהיה לי עודף אנרגיה. קניתי ספריי צבע זול ב'טמבור' והלכתי למגרש כדורסל עזוב, במרחק רבע שעה מהבית. פשוט בא לי לעבור לקיר, אז התחלתי לקשקש שם במשך כמה שעות. לדעתי הוא עדיין קיים, אבל זה לא היה נראה טוב מההתחלה. אני ממש זוכר את האירוע הראשון הזה, אבל איך זה התקדם מאז, אני לא זוכר במאת האחוזים".
המשכת מן הסתם כשגרת בתל אביב.
"כן עברתי לתל אביב והתחלתי לפגוש אמנים, כמו DIOZ וקרן מיסק שחיים את הדבר הזה והתחלתי להבין שאפשר לעשות זאת ברחוב, שזו אופציה. חוץ מהאירוע הזה בכרמיאל, קשה לי להגיד איך זה התחיל, אבל לגמרי התאהבתי בזה. כל השנים הראשונות, בהערכה גסה זה היה משהו כמו שמונה שנים, פעלתי רק בצורה לא חוקית, מה שהיום אנחנו יודעים שזה גבול מאוד אפור. מעולם לא ציירתי על בתים פרטיים, לא ניסיתי לפגוע באף אחד, אבל גם לא לקחתי קומישן. ממש התאהבתי בדבר הזה – ליצור משהו על קיר שנשאר ככה בחוץ בניגוד לצייר על סקצ'בוק או על קנבס בבית".
אלו היו אותן דמויות שאתה מצייר היום?
"כן, בלי לשאול את עצמי הרבה שאלות, יצאתי עם הסקצ'בוק ועם כל מה שאני עושה הרבה שנים לקיר. ניסיתי לתרגם את זה לקיר מבחינה טכנית. הכוונה שלא השתמשתי במקרנים, זה פשוט היה לבוא עם מברשות ומכחולים, כי לא ידעתי איך באמת להשתמש בספריי. זה היה מאוד מתסכל, כי קשה מאוד להעביר ציור ממחברת לפורמט גדול ועוד בחוץ. בהתחלה כמובן שיש גם פחד שיתפסו אותך, אז כל הזמן צריך להסתכל אחורה. זו התמודדות עם המרחב, והכל היה תוך כדי שימוש. מה שהיה בבית נורא נוח, כי אני עושה מה שאני רוצה, להיות בחוץ עם זיעה קרה, כי בעיקרון אתה עושה משהו לא חוקי, היה באמת מאוד מאתגר מנטלית".
היית ממש בסצנה התל אביבית?
"הייתי בסצנה, כן. קרן מיסק לקחה אותי תחת חסותה, אירחה אותי בבית שלה. אחד הדברים בהקשר לשימוש, זה שאני נזכר באנשים, ועכשיו נזכרתי שבמשך שנה, הייתי מגיע באופן קבוע מחיפה לתל אביב והיא הייתה מארחת אותי בבית שלה בצורה ממש מדהימה. אני גם חושב שהיא אמנית מדהימה, גם האסתטיקה שלה ואיך שהיא יוצרת. היא יוצרת אמיתית. משהו בכל הגישה שלה של יצירה תמידית הוא מדהים".
אתה זה שהשפעת על ארז, אחיך?
"בעניין של יצירה ברחוב? זו שאלה נורא גדולה. אני עשיתי את זה במחשכים של המגרש בכרמיאל. אני חושב שארז ראה, או שאולי רק סיפרתי לו והוא נדלק ואז הוא התחיל לצייר גם על קירות. בשלב הזה יצאנו לדרכים נפרדות. בעצם נפגשנו מחדש בערך לפני שלוש שנים".
הוא המבוגר האחראי?
"צודקת, איך את יודעת? הוא דמות מפתח בחיים שלי, חד משמעית. לפחות בשלוש-ארבע השנים האחרונות שאני בחיפה. אנחנו צמודים, אנחנו עובדים ביחד. הוא הקים את 'קולקטיב סירה', ואנחנו ביחד, כל הזמן ביחד. אנחנו גם מציירים המון ביחד, שזה דבר נפלא. אני מרגיש שאנחנו מצליחים לשמור על פרסונה עצמאית אבל גם להשפיע לטובה האחד על השני בסך הכל. שום דבר לא מושלם. באופן טבעי אני נשאב לסיפור האישי שלי, כי זה חלק גדול מחיי, אבל חשוב לי לדבר על יצירה, למרות שאני לא יודע מה זה אומר".
חשוב לי לשמוע.
"קשה לי להבין איך להתחיל".
אתה מתפרנס מיצירה?
"אני מתפרנס מיצירה וזה לא טריוויאלי בכלל, וכמובן שזה הרבה בזכות ארז. זו החלטה שנעשתה בשלב מסוים על ידי שנינו. יוצא לי לדבר על כך עם עצמי ועם אנשים שיותר קרובים אליי בצורה יותר מאורגנת אולי, כמובן שגם עם המשפחה ועם בת הזוג שלי. יצירה היא בין הדברים הכי חשובים בחיים שלי, וככה זה כבר הרבה מאוד שנים. זה אומר, שלי זה לא פשוט, יש התמודדות ואני לא נותן לעצמי מנוחה מהדבר הזה, אם זה במחשבה או גם בעשייה עצמה. לפעמים זה מרגיש לטובה".
רק לפעמים? אתה לא מרוצה מהתוצאה?
"הכוונה שאני כל הזמן רוצה להשתפר. אני בעצמי עדיין לא מבין מה זה אומר להשתפר. זה אומר להתנסות בהדפס מסוים, לעשות ספר, לעשות מודל רישום פעם בשבוע, לשפר את יכולות הרישום. התחושה היא שאני לא מפסיק ואני לא יכול להפסיק ואני מרגיש שזה לא ייגמר. כי גם כשאהיה בן 70, אני לא אהיה מרוצה במאת האחוזים ממה שאני עושה. להוציא משהו מהיד שלי ולהרגיש שזה ממש כמו שזה צריך להיות, זה ממש מאוד נדיר. זו התמודדות, זה גורם לי לא להפסיק בכלל ולחקור את זה כל הזמן. כשאני רוצה ללכת לישון ואני חושב על הפרויקט הבא, או כשאני צריך לקום ולעשות סקיצה, כי לא עשיתי מספיק היום, לפעמים זה בא קצת ברע. כן, לקום ולחשוב על זה, או לישון ולחשוב על זה, לפעמים זה גורם לי להיות לא מרוכז. אם אני נמצא עם חברים, ואני חושב על מה שאני צריך להספיק ושאני צריך להשתפר. עכשיו גם 'הניקיון', ועדיין לא עברה שנה, זה הרבה להתמודד איתו. אני מנסה להבין איך לעשות את זה בצורה שלא תשחק אותי, כי זה בעצם הדבר שאני הכי אוהב בעולם".
נורא כיף לעשות את מה שאתה הכי אוהב ולהתפרנס מכך.
"זה מאוד כיף. אני מבין את זה לפעמים שלא כולם זוכים לעשות את מה שהם אוהבים. אני המון ברשתות החברתיות וסופג השראה כל הזמן. לראות מה קורה בעולם, לי זה לא נותן מנוח. זה יכול לעורר השראה יום אחד, ויום אחר זה מפיל. זה יכול להיות מתסכל, או לעורר השראה".
אתה סובל מ-FOMO (חרדת החמצה)?
"אני בהחלט מזדהה עם הסובלים. תמיד טענתי שאני לא מתחבר למושג FOMO, אבל אולי אני כן בצורה מסוימת. זה באמת נורא נע ונד. כשאני בתוך היצירה, שזה אומר שאני עובד על סקיצה, או עובד על גלופה להדפס, או מצייר על קיר, בזמן העשייה אני ממש בתוך זה. אני חושב שתוך כדי אני מבין שאני עושה את הדרך שלי, שאני לא יכול לעשות אף דרך אחרת. בצורה הכי ספציפית, זה איך שאני משרבט משהו עם עיפרון על נייר, מה שיוצא, זו היד שלי. זה לא יכול להיות אחרת ואני גם לא רוצה שזה יהיה אחרת".
אתה לא נלחם בתוצאה שיוצאת.
"לא, אני נורא שלם עם מה שיוצא. אני כן כל הזמן עובד על זה שייצא יותר טוב, אבל ממילא זה יהיה שלי, ואני בתהליך קבלה של הדבר הזה. יש ימים שאני מבין שזה בעצם דבר חיובי, שמה שיוצא הוא שלי, כי אין אופציה אחרת. זה באמת מאבק שהוא די יומיומי. לפני כמה ימים חשבתי אם הייתי רוצה לעבוד בבנק ולהחליף את היצירה, והחלטתי שלא. לא שזה משנה למישהו. היה איזה יום שפתאום הכל היה יותר מדי, היו לי מחשבות על ארבעה ספרים שונים שאני רוצה להוציא וזה היה יותר מדי".
אתה יודע לעצור ולקחת אחורה?
"אני נורא אוהב לנסוע לחו"ל, כי זה נותן לי פרופורציה. אני נוסע תמיד עם סקצ'בוק, ואז יש לי מרחב נשימה. הייתי לא מזמן עם ארז בצ'כיה, חזרתי וצעדתי לתוך פרויקט שהוא יותר ארוך טווח. ההפסקות האלו הן נחוצות, זה לא חייב להיות חו"ל, זה יכול להיות בטבע, או לשים את הטלפון בצד לכמה ימים. כל מה שמאפשר לי להיות עם מה שאני עושה".
יש פחד לחזור להשתמש?
"אני לא חושב על זה. זה עדיין מבצבץ, בנגיעות ממש קטנות. זה לא מפחיד אותי כרגע".
זה לא יקרה?
"מבחינתי, זה לא יקרה".
מה עושה אותך מאושר?
"(צוחק) שאלה ממש קשה. אני חושב שאני ממש אוהב להרגיש. אם אני יושב עם בת הזוג שלי ושנינו צוחקים ממשהו, אני ממש אוהב את זה. אני ממש אוהב לצחוק, זה ממש מדהים בעיניי. אני מאוד אוהב דברים שהם קצת על הגבול. כשאין את הסמים, רכבות הרים ודברים שהם טיפה על הקצה".
אקסטרים, כמו צניחה חופשית?
"עדיין לא יצא לי לעשות, אבל כן, דברים שהם בכיוון הזה. כל מה שנורא מרגש והוא בריא. אני אגיד משהו שאולי ישמע קלישאתי – לגלות אמן או מאייר או יוצר חדש זה ממש מרגש. זה קרה לי לפני שבוע, זה קורה לי די הרבה ובמקרה הזה, בזכות האינסטגרם. יש שם מלאי של אנשים מדהימים".
גרפיטי היום פחות מחתרתי ואמנים מציירים עבודות מוזמנות. יש הבדל מבחינת ההנאה, מבחינת הסיפוק?
"חד משמעית. זה די חדש, אבל אני ממש חותר לכיוון שלא להתעסק עם לקוחות, עם קומישנים. כל מה שהוא קומישן באופן די מיידי מרגיש לי שהוא מכופף אותי קצת. לפעמים זה אפילו בא ממני. מבקשים את מה שאני עושה ואני ישר מתכופף באופן טבעי, כשיש מולי לקוח. אז חד משמעית, אני חותר לעשות רק את מה שאני עושה. הריגוש ממש לא אותו דבר. באופן אישי אני לא מחפש את הריגוש של אם זה חוקי או לא. בשורה תחתונה, אני רוצה להוציא את היצירה שלי אל הפועל, אני רוצה שהיא תשב כמו שצריך על הקיר, לא מעניין אותי אם לעשות את זה בלילה או ביום. בגדול, אני חותר לעבוד על הדברים שלי. בחצי השנה האחרונה, גם בזכות בת הזוג שלי שהיא אנימטורית והיא מאוד מתעניינת לעשות פרויקטים אישיים ורזידנסי (תוכנית שהות אמן – ח"ה), זה גם משהו שמאוד מעניין אותי. אז כן, הייתי רוצה לצלול לפרויקטים שהם יותר ארוכי טווח, שאני יכול לבנות משהו גדול, בלי לקוח שמזמין ממני יצירה. אמן".
