פרופ' סופיה מנשה. "אני רוצה שבספר שלי ימצאו ניצוץ של מה שאנטואן דה סנט אכזופרי כתב ב’הנסיך הקטן’" (צילום: חגית הורנשטיין)
פרופ' סופיה מנשה. "אני רוצה שבספר שלי ימצאו ניצוץ של מה שאנטואן דה סנט אכזופרי כתב ב’הנסיך הקטן’" (צילום: חגית הורנשטיין)

“אולי מישהו יסתכל לשמים ויגלה את הכוכב של אחי”

סוריה, ארגנטינה וישראל. מסע מפרך, הקמת משפחה לתפארת ועלייה לארץ. חטיפה על ידי החונטה הצבאית, רצח ופוליטיקה. בספרה “מדמשק לבואנוס איירס: מסע משפחתי עלום” מציגה פרופ’ סופיה מנשה את סיפורה של משפחתה - סיפור חוצה יבשות שהוא במידה רבה גם סיפורו של העם היהודי

פורסם בתאריך: 21.12.19 07:25

זהו סיפור חוצה גבולות ויבשות שהחל בשנות ה־20 של המאה הקודמת בדמשק ומסתיים כעת בישראל, לאחר עצירת ביניים משמעותית ומדממת של שלטון הטרור של הגנרלים בשנות ה־70 בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. את הסיפור הזה מספרת פרופ’ סופיה מנשה, שהנציחה את הביוגרפיה המשפחתית בספר “מדמשק לבואנוס איירס: מסע משפחתי עלום”. הטרילוגיה המשפחתית מעניקה מסגרת נאותה, תוך קיום של שיח מתמיד בין ההיסטוריה המשפחתית לבין התהליכים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים שהטביעו את חותמם על קורותיה, ומתמודדת עם שאלות על אידיאלים ופטריוטיות, על רדיקליזם וגורל.

 

עטיפת הספר. מוקדש לאח נסטור סלבדור

עטיפת הספר. מוקדש לאח נסטור סלבדור

 

מנשה, 71, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, בחרה לפתוח את הפרק הראשון בסיפור על סבתא אמליה (אמל), ילידת דמשק, שבגיל 13 או 14 עשתה לבדה את הדרך ממולדתה לארגנטינה – מסע תלאות מפרך – כשעליה היה להשלים שתי משימות.

מנשה, מה היא חיפשה בבואנוס איירס?

“בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה היתה הגירה רצינית לארגנטינה. הקהילה היהודית בדמשק היתה בתהליך משמעותי של שקיעה, האנשים ביקשו לשפר את מצבם הכלכלי, ובדרך כלל שלחו נחשון מהמשפחה שירוויח כסף ויוכל להזמין את שאר בני המשפחה. אחיה הבכור של סבתי נשלח לפניה, ואחרי כמה חודשים נעלמו עקבותיו. הוא הגיע לבואנוס איירס והמשפחה קיבלה ממנו רק מכתב אחד לפני שנעלם”.

יודעים מה קרה לו?

“כנראה שרצחו אותו. הוא היה בשכונה של מהגרים באחד מהפרוורים הכי נידחים של בואנוס איירס, שם היתה אלימות רבה. מעולם לא ידעו מה קרה לו. הסבתא נשלחה כשנה או שנתיים אחריו בתקווה שהיא תאתר את אחיה וגם כדי שהיא תינשא לבן דוד רחוק שחיפש כלה. כמובן שהמשפחה שלו רצתה שהיא תהיה שוואבית, יעני מדמשק”.

ואחרי כל תלאות הנסיעה חיכתה לה הפתעה נוספת.

“הנסיעה לא היתה במטוס. קודם נסעו בכרכרה מדמשק לביירות, שם חיכו לאונייה שהובילה מהגרים למרסיי, ומשם חצו את האוקיינוס, עם תחנה בדקאר, לריו דה ז’נרו, עד שהגיעו לבואנוס איירס. זו נסיעה שנמשכה כחמישה שבועות. מכיוון שהתקשורת היתה רק במכתבים – לא היו אז כמובן ווטסאפ ואינטרנט – החתן המיועד לא ידע על בואה והתחתן עם אחרת. סבתא שלי היתה ילדה צעירה שאפילו לא ידעה באיזו שנה נולדה כי היא היתה אנאלפביתית. הרי בנות לא נשלחו אז לבתי ספר, זה היה בזבוז. אשה היתה צריכה ללמוד להיות עקרת בית, רעיה טובה ואמא טובה. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ילדה קטנה לבדה בארץ שאת שפתה היא לא הכירה. לא היו לה חיים קלים, והיא עבדה בכל עבודה מזדמנת. היתה משפחה שריחמה עליה, אז הציבו לה שני כיסאות במטבח ועליהם היא ישנה בלילות, עד שרב הקהילה חיתן אותה עם סבי, משה סוויד, שאותו הכירה יום לפני החופה”.

חיים קשים.

“היא ידעה לספר לנו שהיא לא אהבה אותו כי הוא לא גידל שפם, בניגוד לאופנה שהיתה נהוגה באותה תקופה. למרות שאהבה לא שררה ביניהם, הם הקימו בית ומשפחה יפה מאוד. הוא היה סוחר נודד שהציע את מרכולתו על אף שלא ידע ספרדית, כך שהקהל שלו היה מצומצם, והיא נאלצה להתגייס לסיוע בפרנסת המשפחה. היא היתה מרפאה עממית, פיזיותרפיסטית בחסד, מחוללת פלאים, אבל הצטיינה במיוחד בריפוי נגד עין הרע. אנשים הגיעו אליה ממרחקים. היא לא היתה גובה כסף אבל היה מקובל שאנשים מביאים לה מתנות, וכך היא סייעה בפרנסת המשפחה. רצו לכתוב עליה ספר עד כמה שמה יצא למרחקים, אבל היא לא הסכימה כי היא פחדה שהמשטרה תעלה עליה מכיוון שכל העסק לא היה חוקי. לסבתא היו שמונה ילדים – חמישה בנים ושלוש בנות – ורובם גרו ברדיוס של 200-100 מטר ממנה. בכל יום ראשון ביתה היה מקום מפגש עם האוכל הערבי המדהים, כמו לחמעג’ין, קובה ואריסו חאמות, וכל הדודים, הדודות ו־23 נכדים היו יושבים ומספרים סיפורים, שרים ומשחקים שש בש או קלפים. זכיתי להיות במשפחה גדולה ואוהבת”.

זה היה בית יהודי שומר מצוות?

“בית יהודי, לא למהדרין אבל בפירוש שומר מסורת. סבתא נתנה לנו את המסגרת, את האהבה ואת הערכים של משפחה מזרחית. היא היתה גאה מאוד בכך ששלושת בנותיה סיימו בית ספר יסודי. מבחינתה זה היה הישג כי היא מעולם לא דרכה בבית ספר. אגב, שני הסבים שלי ושתי הסבתות היו ילידי דמשק”.

בספר את משלבת את הביוגרפיה של אמיליה במחקר היסטורי על הקהילה היהודית בדמשק ועל ההגירה ההמונית לדרום אמריקה.

“נכון, כי זהו פרק שלא זכה לכיסוי הולם בספרות, במחקר ובתקשורת – תנאי החיים של המהגרים, היווצרותם של מוסדות קהילתיים ראשוניים בבואנוס איירס, קהילה ששומרת על המסורת אך מצליחה להשתלב בסביבה, וגלי האנטישמיות המתפתחים. התהליכים ההיסטוריים מתוארם מזווית הראייה של אמיליה, ובסוף הפרק משלימות הערות את הידע לקוראים שמעוניינים להרחיב את היריעה מעבר לתולדות המשפחה”.

 

אמליה. סבתה של פרופ' סופיה מנשה. "היא לא אהבה את בעלה כי הוא לא גידל שפם"

אמליה. סבתה של פרופ' סופיה מנשה. "היא לא אהבה את בעלה כי הוא לא גידל שפם"

 

 

שש בש, פוגרומים ופרון

הפרק השני בטרילוגיה המשפחתית מתמקד בשרה – אמה של מנשה ובתה הרביעית של אמיליה. לפרנסתה היא עבדה בבית חרושת, ואז פגשה את רפאל מואדד שסיים שלוש שנות לימוד בבית הספר היסודי – דבר שלא הפריע לו להתקדם בסולם החברתי-כלכלי, ללא שום רגשי נחיתות ותחושות תסכול.

“כשאמי פגשה את אבי הם התאהבו והתחתנו”, מספרת מנשה, “והוא, שהגיע ממשפחה צנועה מאוד, היה איש מבריק. אני מכירה הרבה אנשים עם תארים שלא מגיעים לקרסוליים שלו. אבי התעשר מאוד והפך לנשיא בנק, כך שאני גדלתי בבית בורגני ועשיר, עם אבא שהיה שם גדול בקהילה. הוא היה הראשון שהקים בארגנטינה סוג של בנק, קראו לזה קואופרטיבה. זה היה מוסד שיתופי שקיבל היתר מהרבנים בישראל מכיוון שהוא לא הוקם למטרות רווח. כל ההכנסות הלכו לצדקה בקרב הקהילה היהודית-סורית. אבא ידע ערבית פרפקט, וכשהוא היה בא לבקר אותנו הייתי מוצאת אותו לא פעם – אם זה בעכו או בירושלים – משחק שש בש עם המקומיים ומדבר ערבית שוטפת. תחשבי על אדם שרגיל להיפגש עם גדולי עולם יושב בבית קפה ומשחק שש בש עם זרים גמורים”.

הוא לא למד כלכלה, מינהל עסקים, חשבונאות?

“כיתה ג’ יסודי. זה הכל. הוא לא היה צריך ללמוד, הוא ידע הכל מהחיים. הוא היה איש סופר מצליח, סוחר בחסד, וכך הוא עשה את כספו, כמו יהודים אחרים בארגנטינה. אחת מהנקודות המרתקות לדעתי בהיסטוריה שלנו – היהודים יוצאי סוריה מדמשק או מחאלב, הדור השני בעיקר – היא שהם היו מעורים מאוד בחברה הארגנטינאית. הם לא סבלו מאנטישמיות ולא עוררו אנטגוניזם. כשהיו פוגרומים בארגנטינה הסיסמא היתה ‘ימותו הרוסים’, כלומר יוצאי מזרח אירופה. החברה הכי טובה של סבתא שלי היתה פאטמה – מוסלמית מלבנון – והן היו מבלות ביחד, מדברות ערבית ועושות יופי של חיים. זו הנקודה המעניינת אצלנו – קהילה יהודית-מסורתית שהחגים היו ממש חובה אצלנו, אבל לא היה עניין של שנאת האחר. זה מבחינתי דבר מרתק”.

ספרי על חיי המותרות שלהם הורגלת.

“היינו שלושה ילדים – אני הבכורה קרויה על שם סבתי שפייה, אחותי אמליה שקראנו לה קטי ואחי נסטור סלבדור שקרוי על שם סבא מצד אבא ותרגום שמו הוא יהושע, שלכבודו כתבתי את הספר. גדלנו בווילה עם שלוש עוזרות והיו לנו שלוש מכוניות. נהג דווקא לא היה, ואמא נהגה לבד. זה היה מאוד יוצא דופן לאשה ספרדייה. היא השתתפה בפעילויות של ויצ”ו, עישנה, ניסתה להיות ההיפך מהאשה הקטנה שלא רוצה להיות סתם קישוט או עקרת בית. היה קשה מאוד לחיות ליד בעל כזה מוצלח, והיא ניסתה לא לפגר אחריו. זה היה אצלה בתת מודע כל החיים, כמו גם הרצון שאנחנו נצליח יותר ממנה. היא התחילה ללמד אותי קרוא וכתוב וחשבון בגיל 4, כך שבגיל 5 התחלתי ללמוד במקביל בבית ספר יהודי ובבית ספר ממשלתי, ובגיל 15 סיימתי תיכון”.

בדיוק כמו בפרק הראשון על אמיליה, גם חייה של אמך משולבים בתהליכים היסטוריים של ימיה.

“מלחמת העולם השנייה, השואה, הקמת מדינת ישראל, עלייתו לשלטון של חואן דומינגו פרון, פועלה של אווה פרון, ההפיכות הצבאיות שערערו את המשטר הדמוקרטי, מלחמת ששת הימים ועלייתנו ארצה של שתי בנותיה”.

למה עליתן?

“כי שתינו היינו בתנועת נוער ציונית-חלוצית. המחזור שלי היה צריך לעלות ארצה בשנת 1967, אבל אז פרצה מלחמת ששת הימים והגרעין שלי החליט שאמנם פורצת מלחמה אבל הם עולים ארצה. המלחמה פרצה ב־5 ביוני, והודעתי לאבא שלי שאני עולה ארצה. תשובתו היתה קצרה וקולעת ‘את רוצה לעלות, אלוהים איתך, אבל רווקה את לא נוסעת’. ב־8 ביוני התחתנתי עם רפי, שהיה חבר שלי במשך ארבע שנים, גם הוא ממוצא סורי, ולמחרת היינו על האונייה. הגענו לקיבוץ נאות מרדכי בעמק החולה, שבשבילי היה חלום בלהות. תחשבי עלי – בחורה מבית בורגני עשיר מאוד שבאה לנאות מרדכי כשכל בני גילה היו מגויסים למלחמה. בארגנטינה הייתי מורה בכיתה א’, ופה הייתי סייעת בבתי ילדים, אבל החברה היתה בעיקר עולים מצ’כיה ולא היתה כל כך קרבה. אז לא רוויתי נחת מנאות מרדכי. אחרי חמישה חודשים עזבנו, והגענו לחיפה כי רצינו מקום שבו נוכל ללמוד. החלום שלי היה ללמוד היסטוריה, ובעלי רצה ללמוד הנדסה. המקום היחיד שבו שני החלומות נפגשו היה בחיפה. חנכנו את מעונות הסטודנטים ברוממה, ועשיתי באוניברסיטה תואר ראשון ותואר שני. את הדוקטורט עשיתי בירושלים. התמחיתי בימי הביניים, בעיקר על הכנסייה הקתולית, על האפיפיורות ועל מסעי הצלב. חינכתי מאות אלפי תלמידים ואהבתי מאוד את ההוראה. ההיסטוריה היא מורה לחיים. אני ראיתי זאת כחלק מהגשמת הציונות שלי – לחנך דור לאידיאלים שהאמנתי בהם”.

ומה קרה עם אחיך שנשאר בארגנטינה?

“אחי למד כמונו בבית ספר יהודי ובבית ספר ממשלתי, ומאז שהוא היה ילד קטן היתה לו סקרנות אינטלקטואלית אדירה. פעם הוא לא יצא מהשירותים, ותפסתי אותו קורא את המניפסט הקומוניסטי. נדמה לי שהוא היה אז בן 12. זו האווירה שבה גדל אחי, ובנעוריו הוא הלך לשומר הצעיר ולענף של השומר הצעיר בתוך הקהילה המזרחית שקראו לו בדרך. אחי לא ממש למד, הוא זלזל בלימודים הפורמליים ובז להם. הוא הרגיש שהוא מעל ומעבר כי הלימודים שעממו אותו. כשהוא היה בן 19 חטפו אותו מהבית, עינו אותו לעיני ההורים שלי, והוא הפך לאחד מ־30,000 הנעלמים מארגנטינה”.

ידעתם שהחונטה מעלימה אנשים?

“החונטה תפסה את השלטון ב־26 במרץ 1976. את אחי חטפו ב־8 במאי אותה השנה, רק חודש וחצי לאחר שהצבא תפס את השלטון. עוד לא ידעו על הנעלמים. אבא שלי, עם כל הפיקחות שלו, לא יכול היה לנחש שהבן שלו מעורב במשהו. הרי משטרים צבאיים היו בארגנטינה כל שני וחמישי, המדינה הזו בקושי ידעה דמוקרטיה, אבל על הקיצוניות הזו אנשים לא ידעו. חודש לפני שאחי נלקח הוא ביקש מאבי לנסוע לישראל כדי להכיר את הילדים שלי. בפעם האחרונה שהוא היה פה אני הייתי בהיריון עם הבן הבכור שלי. אבי בדיוק חזר מנסיעת עסקים בארצות הברית ואמר לו שכדאי לחכות קצת שהם ישלימו פערים ואז הם ייסעו ביחד. הם לא הספיקו”.

 

שרה, אמה של פרופ' סופיה מנשה. "היא ניסתה להיות ההיפך מהאשה הקטנה"

שרה, אמה של פרופ' סופיה מנשה. "היא ניסתה להיות ההיפך מהאשה הקטנה"

 

היעלמות, תכשיטים ושבעה

שלושה חודשים לקח להוריה לספר לשתי בנותיהן בישראל על היעלמותו של אחיהן, שכונה בפי כל קיקה, ומנשה מאמינה שחודשים אלו היו קריטיים ו”משגה אחד גדול”. הפרק השלישי בטרילוגיה מוקדש לנער שהיה אמור לרשת את אימפריית העסקים של אביו, על חברותו בתנועות נוער, על חטיפתו ועל החיפושים הכושלים של המחברת לגילוי כל פרט על גורלו.

במה הוא הסתבך?

“לא ידענו על זה כלום. העניין התגלה לי באקראי אחרי שהתחלתי לכתוב את הספר לפני תשע שנים. לא היתה לנו גופה, וחשתי חובה לעצמי להקים מצבה באמצעות הספר הזה. לא היה לי קל, הרי חיכיתי 35 שנה מאז שחטפו אותו. מעולם לא ידענו מה קרה לו. כשניסיתי למצוא חומר עליו הלכתי לבית הספר התיכון שלו, ואחת מהעובדות אמרה לי ‘רק עכשיו את נזכרת?’. לא יכולתי להסביר לה שקודם לא יכולתי, זה כאב יותר מדי. את צריכה שהזמן יחלוף כדי שתהיי מסוגלת לחשוב על זה בצורה הגיונית”.

אף פעם לא הוסבר להורים למה העלימו אותו?

“לא. כשעה אחרי שלקחו אותו באו אנשים לבושים על אזרחי ולקחו גם את הורי למקום לא ידוע. כיסו להם את העיניים וזרקו אותם ואת אחי למקום שככל הנראה הצלחתי לאתר. שם הם שהו במשך שלושה ימים עם עיניים מכוסות. עשו איתם כל מיני משחקים כאילו מוציאים להורג את אבי. הכריחו אותו לעמוד כנגד הקיר ועשו כאילו יורים בו, אבל ירו אל התקרה. בשלב מסוים מישהו אמר לאמי ‘אני לא דופק אותך כי את יהודייה’. אמי ראתה מבעד לכיסוי העיניים שאחי נוגע באיברי המין שלו ושאלה אותו אם נתנו לו מכות חשמל. והוא ענה ‘כן, אמא’ והוסיף בערבית ‘אנא ביחף’, כלומר ‘אני פוחד’. אלו היו המילים האחרונות שהיא שמעה ממנו. אותם שחררו, כנראה בגלל הקשרים של אבא, ובינתיים רוקנו להם את הבית”.

כלומר?

“לקחו מהכספת את כל התכשיטים של אמא ואת כל המשכורות של העובדים של אבא. אז אפשר היה לראות מה זו משפחה מזרחית. כולם באו לבלות איתם את כל הימים והלילות כדי לא להשאיר אותם לבד. דודים שלי עברו לגור אצלם בחודש הראשון, המשפחה כולה חיבקה אותם. אחותי ואני היינו פה בארץ ולא ידענו כלום. בהמשך אחותי נסעה לארגנטינה והיתה שם חצי שנה, ובחופשת הסמסטר נסעתי אני לשלושה חודשים, העיקר לא להשאיר אותם לבד. אמא אט אט התרגלה לרעיון שהוא לא יחזור, אבל בשנה הראשונה היא סרגה לו סוודרים. לפי מספר הסוודרים הוא היה יכול לצאת למשלחת לקוטב הדרומי. אבא לעומת זאת לא היה מוכן להכיר בעובדה שהוא מת, כי פעם כשהוא היה כאן בארץ הוא נסע לרב שהבטיח לו שאחי חי, אז הוא נאחז בזה”.

מתי גילית שקיקה היה מעורב בפעילות רדיקלית נגד המשטר?

“כשכבר התקדמתי בכתיבת הספר. יום אחד אחותי התקשרה וסיפרה לי שתמונתו של אחינו הופיעה בפייסבוק ומתחתיה היה כיתוב ‘קיקה אחי, אני לא שוכח, אני לא סולח’. לא הבנו מה זה. לא היה לי פייסבוק וביקשתי מאחותי שתנסה לברר מי כתב את הפוסט הזה. מכל האפשרויות בעולם הסתבר שזה רפא כהן מרעננה. הוא לא היה מוכן לדבר בטלפון, אז נסעתי אליו. הוא גילה לי מי היה אחי שלא ידעתי והכרתי כי כשעליתי ארצה איבדנו קשר. לאיגרת היה לוקח להגיע לפחות שלושה שבועות ולא היה ניתן ליצור קשר ישיר בטלפון. היית צריכה לבקש קו דרך המרכזייה, וזה היה מסובך. מסתבר שאחי היה פעיל מאוד במחתרת של הנוער הגוואריסטי. מכיוון שצ’ה גווארה היה ‘הבן אדם החדש’, המחתרת דגלה בשוויון, בחברה הומניסטית יותר, בדאגה ובסולידריות חברתית – דברים שלימדו בשומר הצעיר, תנועת הנוער שבה הוא היה חבר. אבל קיקה החליף את התפישה הציונית-חלוצית בתפישה הומאנית-אוניברסלית שבעצם החלה בארגנטינה ומקיפה כעת את העולם כולו. את כל זה הבנתי וחקרתי כ־35 שנה לאחר שהוא מת, כי בחייו לא ידעתי דבר על כך”.

גם ההורים לא ידעו?

“כלום. אבא שלי לא נתן לנו לשבת שבעה עליו מעולם כי מבחינתו אחי חי. בקבר של אמא פה בחיפה – שני ההורים קבורים כאן – כתוב על המצבה ‘לזכר בנה קיקה שמקום קבורתו לא נודע’. זה בעצם הסיפור”.

מישהו כן ראה את קיקה לאחר שהורייך שוחררו?

“לא הצלחתי לאתר אף אחד. שלוש פעמים נתתי דם כדי לבדוק DNA, אבל כלום”.

היו צעירים שכן שוחררו.

“ישראל הצליחה לשחרר הרבה צעירים יהודים. אני חושבת ששלושת החודשים שהורי המתינו הם שחרצו את דינו. אני מביאה בספר נתונים – באותה התקופה היהודים היו 0.8 אחוז מהאוכלוסייה הכללית בארגנטינה, ומבחינת הנעלמים הם היו 11.5 אחוז. היתה שם לא רק מלחמה נגד השמאל – ואני מתנגדת לשימוש של המושג ‘מלחמה מלוכלכת’ שמרבים להשתמש בו, כי במלחמה יש שני צבאות שעומדים זה מול זה – אלא היה דיכוי בטרור של המדינה נגד מיעוטים. מלבד המלחמה נגד השמאל היתה שם אנטישמיות חזקה מאוד”.

בפרק האחרון של הספר את מספרת על התלאות שלכם בניסיון לאתר מידע.

“אני מספרת על פגישות עם יצחק רבין, עם יגאל אלון ועם מנחם בגין, שהיה היהודי החם ביותר שפגשתי אי פעם. כאשר רבין הוזמן על ידי הצבא לארגנטינה, הוא הסכים לקחת איתו רק עשרה שמות, ושמו של אחי היה ביניהם. היינו משוכנעים שבגלל שרבין הוזמן על ידי הצבא הוא יצליח לגלות משהו. כשהוא חזר הסבירו לנו שהנושא היה רגיש מדי ושהוא לא הצליח להעלות אותו בכלל. אלון, שהיה שר החוץ, נתן לנו להבין שאם לקחו את אחי זה כנראה בגלל דברים שהוא עשה, ולכן אנשים לא מגלים כל הזדהות איתנו, מה שהיה די נכון, ואין שום סיבה שמדינת ישראל תתערב. לעומתם, אחרי שכתבתי לבגין הוא קיבל את אחותי ואותי בשבוע שבו הוא הרכיב ממשלה. הגענו למצודת זאב, ואנשים שכעבור שבוע הפכו לשרים חיכו בפרוזדור. ואז נפתחה הדלת של הלשכה, ובגין יצא לקראתי ונישק לי את הידיים. על המקום הוא הכתיב מכתב לשגריר ישראל בארגנטינה רם ניר גד שיעשה כל מה שביכולתו כדי לאתר את אחינו. עם המכתב הזה נסעתי לשם ופגשתי שגריר ציניקן שאמר לי שאם אני אאתר את אח שלי, הוא ישחרר אותו. בארגנטינה – ובאותה עת לא ידעתי את זה – היו יותר מ־300 מחנות ריכוז, ורבים מהעצורים הוצאו להורג בצורות לא צורות, אז איך אני, שגרתי בארץ כבר יותר מעשר שנים, יכולתי לאתר את עקבותיו? לעומת זאת, הוא, שהיה מקורב מאוד לאנשי החונטה, לא עשה כלום”.

לפני הנצחתו של קיקה בספר הקמת עם אחותך עמותה לזכרו.

“הקמנו את העמותה למען ילדים במצוקה בחיפה והצפון כי קיקה היה רגיש מאוד לסבלם של ילדים. אם הוא היה רואה ילד ברחוב שהיה מוכר כל מיני שטויות כדי שיוכל לאכול משהו, הוא היה מיד רץ וקונה לו אוכל. פעם אחת הוא הגזים והביא ילד כזה הביתה כדי שיוכל להתקלח וכדי לתת לו בגדים ישנים. אמא שלי ניקתה אחר כך את כל הבית עם חומצת מלח. היא היתה חולת ניקיון. קיקה לא היה מתנשא, הוא הזדהה עם המסכנים. את כל זה גיליתי רק אחרי שמצאנו את הבחור מהפייסבוק”.

הספר מסתיים עם המכתב האחרון שכתב לך אחיך.

“הוא מצטט מ’הנסיך הקטן’ בכתב ידו העגלגל – ‘זה המקום הכי עצוב, כי כאן נעלם לו הנסיך הקטן. אז אם את מגיעה למקום כזה ורואה ילד בלונדיני ששואל כל הזמן ולא מקבל תשובות, תדעי שזה הנסיך הקטן שחזר ותודיעי לו, אל תשאירי אותו עצוב’. וזוהי הבקשה שלי בסוף הספר. במשך הזמן קיבלתי ממנו מכתבים אבל לא ידעתי לעשות את ההקשרים, על אף שהיינו קרובים מאוד. הוא היה שולח לי תקליטים של שירי מחאה באמצעות הורי. אני פירשתי את זה בכך שהוא בגיל הטיפש עשרה ומזדהה עם תנועות שמאל למיניהן. מעולם לא חלמתי, חשבתי וחששתי שהוא מעורב בצורה כלשהי עם תנועת מחתרת. אני יודעת שבארץ מוציאים הרבה ספרי זיכרונות, אבל אני רוצה שבספר שלי ימצאו ניצוץ של מה שאנטואן דה סנט אכזופרי כתב ב’הנסיך הקטן’ כדי לקרב את כולנו למשהו טוב יותר. אני את שלי כאקדמאית וכהיסטוריונית עשיתי, וזה משהו שאמור לפנות לאדם שבנו, ואולי מישהו יסתכל לשמים ויגלה את הכוכב של אחי”.

 

נסטור סלבדור, "קיקה", אחיה של פרופ' סופיה מנשה. "הוא הפך לאחד מ־30,000 הנעלמים מארגנטינה"

נסטור סלבדור, "קיקה", אחיה של פרופ' סופיה מנשה. "הוא הפך לאחד מ־30,000 הנעלמים מארגנטינה"

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. מיכל

    זכיתי ללמוד תחת פרופ סופיה מנשה. מרצה נדירה מרתקת וחדה.
    מרגש תמיד לשמוע ממנה, ובמיוחד את סיפור חייה.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר