"האיש הכי קשוח בעולם הפך לשבר כלי"

החלקה המיועדת למשפחות שכולות בבית העלמין חוף הכרמל התמלאה אתמול (שישי) בצהריים במאות אבלים שהגיעו לחלוק כבוד אחרון לסנ"צ בדימוס יצחק טיילר, אשר נפטר לאחר מאבק ממושך במחלת כליות. למרות שהמשפחה ביקשה ממוקירי זכרו לא להגיע כדי לשמור על הוראות הריחוק החברתי, ליוו את טיילר בדרכו האחרונה מפקד המחוז, מפקד תחנת חיפה, שוטרים בהווה ובדימוס, בני משפחה וחברים רבים. מן הסתם, שלא בתקופת הקורונה היו מגיעים ללוויה זו אלפי אנשים, מהמעגלים החברתיים שעטפו אותו במשך השנים וגם את בנו מושיקו, איש חיי לילה מוכר וידוע, שהקים את מסעדת פרנג'ליקו בשדרות מוריה וכיום בעל רשת מסעדות סושי ופיצריות.

שמו של טיילר, שפרש מהמשטרה לפני כעשור ובתפקידו האחרון היה סגן מפקד תחנת חיפה, נקשר באין ספור פרשיות לאורך השנים – תפיסת חשודים בעסקאות סמים גדולות, זיוף כספים ופענוח מקרי רצח כראש ימ"ר חיפה. אבל לרוב החיפאים ייזכר טיילר כאחראי על השיטור באיצטדיון קריית אליעזר המיתולוגי, במגרש בקרית חיים, במשחקי הכדורסל של שתי הקבוצות החיפאיות בהיכל הספורט רוממה וכאוהד שרוף של מכבי חיפה.

טיילר היה שוטר קשוח נקרא בפי רבים "השריף". בתו הבכורה סיגלית כתב העלתה פוסט לפייסבוק שבו כתבה: "האהבה הכי גדולה שלך היתה מכבי חיפה בכדורגל ואחר כך כמובן אשתך השנייה, או בעצם אשתך הראשונה – משטרת ישראל. כי אמא תמיד אמרה שאתה נשוי למשטרה, ככה גדלנו".

"הוא היה 'ערבי'"

"מאז שאני זוכר את עצמי", נזכר מושיקו, בכור הבנים, "בכל שבת, שני או חמישי הדרך להיות עם אבא היתה להיות איתו באיצטדיונים. אבא היה איש משטרה מהדור של פעם – הוא לא היה יוצא לשתות קפה בחוץ כדי שלא יגידו עליו שום דבר. הוא היה וורקוהוליק שלא שייך לדור שלנו, בעיקר בשמירה על הערכים של העבודה ועל שעות העבודה. זה משהו שלא דומה למה שאנחנו מכירים בדור של היום. כבן שלו, הדבר שהכי הכי חזק אצלי ממנו זה שהוא היה 'ערבי'. אצלו 'נתת מילה, ימות העולם, תעמוד מאחוריה'. כך הוא אמר וכך נהג".

איש עקרונות.

"מה זה איש עקרונות?! בשביל 'מילה' הוא היה מזיז שני בניינים. מצד אחד הוא היה האיש הכי מפחיד בעולם, מצד שני הוא היה נשמה טובה. לאורך השנים שמעתי כל מיני סיפורים עליו מכל מיני אנשים, סיפורים הפוכים לגמרי ממה שכולם הכירו ופחדו. הוא היה איש קשה מצד אחד, אבל מצד שני תורם בסתר, עוזר ומשקם. מספר האנשים שהיו אצלנו בבית, שהוא גידל אותם, לימד אותם וטיפל בהם, שעשו תפנית של 180 מעלות מעולם הפושע והפכו לקציני משטרה בכירים, היה עצום, ולמרות שחלקם מוכרים לרבים בעיר, רק מעטים יודעים את ההיסטוריה שלהם. אבא היה איש קשה וקשוח. חברים שלי פחדו לבוא אלי הביתה מהפחד ממנו".

והצלחתם לראות מידה של רוך?

"הוא תמיד היה קשה, אבל בלי חליפת המשטרה אפשר היה לקלף ממנו שכבות של קשיחות. זה מזכיר לי שהוא לא יצא לחופשה בחיים. כשהשתחררתי מהצבא הגעתי אליו לימ"ר, שמתי על שולחנו כרטיס טיסה ואמרתי לו ששנינו, רק אני והוא, נוסעים לברצלונה לשבוע ימים. רציתי לשבת איתו, לקשקש. זו היתה החופשה הראשונה שלו".

ואיך היה?

"היה אחלה. עם היין והבירות הקשיחות נעלמת לאט לאט. שם היה לנו זמן לשבת לדבר אבא ובן, בלי כל המחסומים שבדרך. בפעם אחרת נסענו לאמסטרדם ומשם המשכנו למנצ'סטר לראות משחק בליגת האלופות. הייתי עם כל החבר'ה שלי, והוא היה איתנו והשתלב נהדר".

הוא הדביק אתכם באהבה למכבי.

"בזה תמיד ההורים מדביקים את הילדים. אבא היה ירוק, ומגיל אפס אנחנו כולנו ירוקים. אני זוכר כאילו זה היה עכשיו את הרגע שבו שמענו על מותו של אבי רן ז"ל. זה היה רגע מכונן לכולנו, כשישבנו ביחד בבית, בוכים ובהלם מהסיפור הזה. בכל שבת היינו באיצטדיון. לא יודע אם את זוכרת, אבל באותם הימים היו מפריחים יונים לפני פתיחת המשחק. אחי עמיחי ואני היינו הילדים ששחררנו את היונים. יש לי תמונה שמימל צילם שבה אנחנו בעיגול האמצע מעיפים יונים. חיפשתי אותה הבוקר, אבל לא הצלחתי למצוא".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"העבריינים רעדו ממנו"

טיילר נולד בחיפה להורים ניצולי שואה. הוא גדל ברחוב גאולה, שם התערה עם האוכלוסייה החרדית וגם עם השכנים מהמגזר הערבי, כך שהכיר מצוין את שני העולמות. למשטרה הוא גויס על ידי אביה של רעייתו מלכה, שהיה איש אצ"ל ושוטר. מעין דור המשך.

"יש כל מיני דברים שאנשים לא יודעים עליו", מתרגש מושיקו, "למשל מי היה המפקד שלו בצבא. הוא היה סמוי בסיני והמפקד שלו היה אבא של האחים אבו כלב. בודדים הם האנשים שיודעים שאבא שלהם היה גשש, סגן אלוף בצבא. אני זוכר שמאז שהייתי ילד ובא לאבא לבקר אותו בעבודה, הם היו יושבים על הספסל בחוץ. יעקב בורובסקי, שהיה מפקד שלו לאורך שנים, הספיד אותו וסיפר לנו דברים שלא ידענו, כמו למשל שהוא זה שנבחר ללוות מטעם המשטרה את ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בארץ בשנת 1979. אבל זקני העיר יודעים לספר עליו יותר ממני. אני רואה את כל מה שכותבים עליו בפייסבוק ובהודעות האישיות שאנחנו מקבלים, ומסתבר שעוד לפני שהוא היה קצין, כשהיה בלש בדרגת סמל, כולם רצו להיות לידו כי הוא היה הכי מקצועי והכי מוכשר בכל התפקידים. לימים, כשהוא נהיה קצין, הוא היה בכל מיני תפקידים בכל מיני מחלקות – בילוש, סמים, פשעים חמורים. הרצח של דני כץ ז"ל זה אחד מהמקרים שליוו אותו במשך הרבה מאוד שנים. שמו נקשר לעולם הפשע בשנות ה-70 וה-80. העבריינים עשו לו כבוד ורעדו ממנו. הוא שייך לדור אחר, היה ממקימי הארץ, ממקימי המשטרה – ערכים אחרים של פעם שהיום כבר לא קיימים. לא היה אז מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים; ח"ה). אני זוכר כשהיינו חוזרים מכדורגל הוא היה עובר בהדר ליד הדואר הגדול בכיכר הנביאים, שם היו יושבים כל העבריינים. אבא היה יוצא מהאוטו עם אלה ביד וכולם היו בורחים".

איזה מפחיד הוא היה.

"לא נעלנו את הדלת בבית בחיים. עם השם טיילר על הדלת, מי יעז להיכנס? אחד מהזיכרונות שלי זה שבכל שישי הבילוי שלנו היה ברנדוו בחורב. הייתי נוסע, עובר את הרמזור בחורב וחוזר ברוורס לרחוב ד'יזרעאלי במקום לעשות את כל הסיבוב. ערב אחד נסעתי רברס, ובדיוק ישבו שם שלושה שוטרים מתנדבים. הם שאלו אותי אם אני יודע מה עשיתי, עניתי שכן, ואחד מהם ביקש תעודת זהות. הוא ראה את השם ושאל אם אני הבן של איציק, וכשהשבתי בחיוב הוא אמר לי 'קח את הרישיון ולך מפה'. אמרתי להם שאני מעדיף שהם ייקחו את הרישיון ויתנו לי דוח מאשר שיספרו לו. 'נראה לך שניתן לך דוח?', הם אמרו, 'אנחנו יושבים עם אבא שלך לקפה בכל בוקר'".

הוא לא היה מוותר לך.

"תקשיבי, ביום ראשון בבוקר, כשהייתי בבית הספר, אבא התקשר הביתה, אמא ענתה, והוא אמר לה 'כשמושיקו מגיע הביתה, שישאיר את רישיון הנהיגה ואת המפתחות של האוטו על השולחן. כשאגיע בערב נדבר'. כשהוא הגיע בערב קיבלתי ממנו שלושה חודשים שלילה".

וזה הסתיים בזה?

"הוא אמר לי 'אתה עשית לי בושות אצל החברים שלי. אני צריך לשתות איתם קפה ושהם יספרו לי שהם ויתרו לך? תשאיר את האוטו'. היה לי ברור שזה מה שיקרה, וברור לך שגם כאפה חטפתי באותו מעמד".

אז זה עוד היה חוקי.

"איזה יום חזרתי הביתה מהכדורסל והוא נתן לי כאפה. שאלתי למה, והוא אמר שפגש איזה קצין שסיפר לו שהתפלחתי לאולם. שאלתי 'למה אני צריך להתגנב לאולם? כשאני בא לשער ואומר שאני הבן שלך אני נכנס'. מפה לשם התברר לי שמישהו נתפס כשהוא מתגנב להיכל, וכשתפסו אותו הוא אמר שהוא הבן של טיילר".

"שבע שנים של דיאליזה"

למלכה וליצחק נולדו ארבעה ילדים – סיגלית הבכורה, מושיקו, עמיחי ובן הזקונים זיו, שהעריץ את אביו השוטר ושאף להיות קצין בילוש כמוהו. דמות נוספת שהשפיעה עליו היתה זו של בן דודו חיליק שרביט – חייל קרבי שנהרג בפיגוע בבית ליד בינואר 1995 ובעקבותיו שאף לשרת בחיל קרבי. באמצע נובמבר 1998 התגייס זיו לצה"ל, וב-21 בפברואר 1999 הוא נפל בעת מילוי תפקידו, והוא בן 19.

"עם כל הקשיחות והחוזק, מהרגע שאחי נהרג לאבא שלי בעצם השתנו החיים", מספר מושיקו, "החיים נעצרו לו, ומאז הוא לא חזר לעצמו. זה היה אחד מהדברים הכי דרמטיים שקרו לו, והמשבר הזה שינה אותו ממש. החיים של אבא נחלקו לחלקים. היה שלב של קצין המשטרה הבלונדיני והאלים, עם השירות בימ"ר ובבילוש וכל המסביב, ואני כבן שלו הסתכלתי מהצד וקלטתי שברגע שבו אחי הקטן נהרג התחילו המשברים והזעזועים במשפחה. לפני זה בן דוד נוסף נהרג בלבנון".

ואז הוא גם חלה. כמה שנים הוא היה מטופל?

"היתה לו סכרת, ואחרי זה התגלתה בעיה בכליות. במשך שבע שנים הוא היה מחובר לדיאליזה. אלה לא חיים, זה מטורף. בחודש האחרון הוא נכנס ויצא מבית החולים לסירוגין וסבל מאוד. בגלל הקורונה לא נתנו למשפחות ללוות חולים לבתי חולים, ואמבולנסים היו מביאים אותם לקבלת טיפול. שלשום אמבולנס לקח אותו לדיאליזה, ואחרי הטיפול הוא לא התעורר. למזלי, אחותי היתה שם והיא התקשרה כי זה נראה לה שזו התחלת הסוף ושכדאי שאגיע, אז הגעתי והצלחתי להיפרד ממנו. הרופא אמר לנו שנותרו לו בין 24 שעות לשבוע, חזרתי הביתה, ואחרי שעתיים אחותי התקשרה אלי ואמרה שזה נגמר. הנחמה היא שלפחות בסוף הוא לא סבל. זה לא פשוט כי ההורים מגדלים אותנו ואחרי זה אנחנו מטפלים בהם. אמא שלי ואחותי היו מוכנות להמשיך ולתמוך בו, אבל לפחות עכשיו הן יקבלו את החיים שלהן בחזרה. לראות איש שהיה הכי קשוח בעולם ופתאום הוא שבר כלי זה קשה".