"אני רוצה להביא גם לשינוי חברתי". אביגיל מסיקה
"אני רוצה להביא גם לשינוי חברתי". אביגיל מסיקה

"אימא, זה שלך"

היא נולדה למערכת יחסים קשה ואלימה פיזית, מילולית וכלכלית, ופעמיים בילדותה מצאה את עצמה במקלט לנשים מוכות. תחת כנפיה המגוננות של האם, שתמיד הייתה שם בשביל בנותיה, הצליחה אביגיל מסיקה, רק בת 23, לשבור את תקרת הזכוכית, ובימים אלה היא מפלסת את דרכה בעולם העסקים עם סטארט-אפ בתחום האיפור. "אני עפה על החיים, אני חופשיה, והכל בזכות אימא"

פורסם בתאריך: 26.6.21 11:30

"פחדתי ממנו. הייתי לחוצה מאוד כשהוא היה בבית, כי לא ידעתי מה יהיה בעוד שנייה. הוא יכול היה לראות גרב על הרצפה, ופתאום הבית מתפוצץ מעצבים. ובאמת, בתור ילדה, את מנסה כל הזמן לנקוט באמצעי זהירות, אבל את לא יודעת מה יביא את הקריז לבן אדם. כל דבר היה מקפיץ אותו. זה יכול להיות על כלום. הרגשתי כל כך חסרת אונים, אפילו המשטרה, שהייתה מגיעה לפעמים, לא גרמה לי להרגשת ביטחון. איך שהם היו באים, ככה הם היו הולכים. היו שואלים מה קרה, רואים את אמא שלי שהיא גמורה ואומרים 'או קיי, בוא איתנו לחקירה'. שמחנו מאוד שאבא הלך, אבל הוא תמיד חזר אחרי כמה שעות. אז מה קורה פה, מה עשיתם? איך אני אמורה לחיות ככה ומי אמור לעזור לי?".

זו הייתה שגרת חייהן של אביגיל מסיקה (23), אחותה, שיר, הגדולה ממנה בשנה, ואימן, בביתם המרווח במושב פורת בשרון. הבנות נולדו לתוך מערכת יחסים קשה ואלימה, שבה האם ספגה וספגה, אך נחת זרועו של האב לא פסחה גם עליהן.

"הבית שלי לא היה בית פשוט", מספרת מסיקה בגילוי לב, "למראית עין הכל היה נראה סבבה, הכל נראה טוב, בית ספר מדהים, חברים וחברות. מבחוץ הכל היה נראה שקט ורגוע, אך בפנים היה הפוך. הייתה אלימות קשה בבית כלפי כולנו. בנוסף לפגיעות הפיזיות, הייתה אלימות כלכלית-פסיכולוגית, אי אפשר היה לצאת מתי שאת רוצה מהבית".

מה הכוונה?

"אם רציתי לצאת לחברה, לא ידעתי מתי אוכל לחזור. במושב אין תחבורה ציבורית, את תלויה בהסעות של ההורים, אבל אם אבא היה לוקח את המפתח של הבית או של האוטו, את יודעת שלא תהיה לך דרך לחזור הביתה. אני זוכרת חומות מאוד גבוהות מסביב לבית, ובאמת הרגשתי שאף אחד לא רואה מה קורה מאחוריהן".

ולא ראו?

"לא ראו. אף אחד לא ידע. הוא ניתק אותנו מהמשפחה, למרות שההורים שלו דווקא מאוד רצו לעזור ולראות מה קורה. הוא פשוט לא נתן להם להתקרב. כשהם היו מגיעים, הוא היה מגרש אותם באלימות ממש. הם ידעו שהוא אלים ורצו להיות מעורבים. הוא לא נתן לאף אחד להתקרב לבית. והאמת, גם לא ממש הזמנו אלינו הביתה מהפחד שהחברות יחוו סיטואציה אלימה, אז את מוותרת".

"שרדת ואכלת חומוס עם לחם חצי שנה". אביגיל מסיקה

"שרדת ואכלת חומוס עם לחם חצי שנה". אביגיל מסיקה

שיחות נפש עם אימא

מסיקה לא סיפרה על הנעשה בבית לאף אחד. לא בבית הספר ולא לחברותיה, כי הבינה בחושיה המחודדים שלא כך אמורים חייה להיראות. היא שאבה כוחות דווקא מאימה, שהייתה אוספת אליה את שתי הילדות המפוחדות, לאחר עוד התקפת זעם והתפרצות אלימה, והייתה עושה להן שיחות נפש.

"אני חושבת שזה מה שהציל אותי", מספרת מסיקה, "אימא הייתה עושה לנו כל יום שיחות נפש, ממש כמו פסיכולוגית. היא הייתה שואלת אותנו איך אנחנו מרגישות, הייתה מחזקת אותנו, שאנחנו חייבות לדעת שזה לא אמור להיות ככה, שכך לא ייראה העתיד שלנו. אימא תמיד אמרה שאנחנו צריכות להתמקד בלימודים ולהצליח, הייתה ממש מדרבנת אותנו. זו אימא מטורפת ובזכותה אני נמצאת במקום הזה היום. כי אם היא לא הייתה מראה לי את הדרך, מחבקת אותי ואומרת לי 'אני פה איתך ואני מאחורייך', לא הייתי מרגישה מוגנת. כל עוד היא הייתה בבית, גם כשהוא היה נוכח, הרגשתי שהכל ב'שליטה' שלה והיא תגן עלי אם יקרה לי משהו".

מן הסתם הייתן שלושתכן מאוד קרובות. שותפות לסוד גדול וחולקות מציאות אכזרית.

"אנחנו כמו גוף אחד, אנחנו לא יכולות בלי האחרת. אנחנו כל כך מחוברות שזה קשר מטורף. אני ואימא שלי החברות הכי טובות, וגם אני ואחותי החברות הכי טובות. אין לי חברות יותר טובות מהן. הן יודעות עליי הכל. זה גרם לנו להיות בהישרדות, פשוט נלחמנו לשרוד. להגיע הביתה ולא לדעת עם מה את הולכת להתמודד, אלו קשיים נפשיים מאוד לא פשוטים כשאת ילדה. היו מקרים מאוד קיצוניים שהובילו את אימא פחות לתפקד, פחות לאכול. היא פשוט נכנסה לסוג של דיכאון. הרגשתי שאני מתחילה לאבד אותה ושאנחנו חייבות לעשות משהו, כי אף אחד לא יעשה כלום עבורנו. אני רואה אותם (משטרת ישראל – ח"ה) באים והולכים כל שני וחמישי, אבל לא עושים כלום. אז אם אני לא אעשה משהו ואזום, כנראה שאנחנו פשוט נסיים את החיים בצורה קיצונית (בוכה)".

פחדת שהוא יהרוג אותך?

"בטח שפחדתי, כי ראיתי מקרים שזה הגיע ממש לקצה. כל פעם שאני שומעת על מקרים כאלו זה פשוט מצמרר אותי (בוכה). כשאני שומעת על נשים שנרצחות, תמיד עולה לי המחשבה שזו הייתה יכולה להיות אימא שלי, אם היינו נשארות. אימא החליטה לדבר עם הרווחה. היא סיפרה להם מה אנחנו עוברות ואמרה שאנחנו צריכות עזרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ביקשה עזרה מגורם זר".

היית מודעת לכך או שזה נודע לך בדיעבד?

"ידעתי, כי היא דיברה איתנו, היא שיתפה אותנו בהכל. היא התייעצה איתנו לפני, כי היא מאוד פחדה, הרי אין לה אמון במערכת. אני הייתי בת 10 כשהתחיל הדיבור שחייבים לצאת משם. היו כמה פעמים שיצאנו לסבתא, אימא של אימא, וגם לדודה שלה, אבל הוא תמיד היה בא ומחזיר אותנו הביתה בכוח, מאיים ומפעיל את המניפולציות שלו. זה בעצם גרם לי להבין שאין מי שיציל אותי, אין מי שיהיה שם בשבילי, אין לי איפה להסתתר ממנו. הוא עבד כעצמאי. אבל כשהוא היה בא הביתה, אלו היו רגעים קריטיים – צריך להכין את הבית, שהכל יהיה נקי, שיהיה אוכל על השולחן. מוזיאון. שלא יהיה לו מה להגיד לי. ברגע שאת מתכוננת לבואו של האדון, את צריכה להבריק את הבית, אבל גם לתת תשובות יצירתיות. היו רגעים שהבנתי שאני חייבת לשקר. זה הפך אותי למישהי שיכולה לספר סיפורים שקריים בלי להניד עפעף. זה אימן אותי לצאת מסיטואציות".

יכולת להתגייס למוסד, שם יוצאים ונכנסים מדמויות.

"עבדתי שנתיים במכירות, ואת כל הזמן צריכה להתאים את עצמך. הייתי מוכרת דברים מגיל כל כך קטן, כדי לצאת נושמת. לנשום לרווחה אחרי שהצלחתי לצאת מסיטואציה מלחיצה".

יום חג.

"ממש. ואז עושה בקרת נזקים – לא קרה כלום לאימא ולא קרה כלום לשיר ואת צריכה גם לדאוג שהן לא יפלטו משהו. תמיד הייתי מזהירה את אחותי שלא תפלוט דברים מיותרים. היינו מדריכות האחת את השנייה מה מותר לומר ומה אסור. זו הייתה מציאות הזויה, הבנו שהיא לא נורמלית והבנו גם שאף אחד לא יעזור. מאוד כאב לי לגלות בגיל כל כך צעיר שאין אמון במוסדות המדינה. את מבינה שמשטרה זה גוף השומר על החוק, שאמור לעצור את מה שקורה, במיוחד כשרואים שנשקפת סכנה, שהאישה לא מסתירה שהיא אישה מוכה, אז לאן אתם רוצים שנגיע? כמה נמוך תורידו אותנו?".

"אני בנויה לדברים גדולים יותר". אביגיל מסיקה

"אני בנויה לדברים גדולים יותר". אביגיל מסיקה

הבריחה למקלט לנשים מוכות

לאחר שהרגישה שכבר אין לה במה להיאחז, פנתה האם השבורה להתייעץ עם בנותיה שעודדו אותה לעשות את הצעד המפחיד מכל. להפתעתה, היא מצאה אוזן קשבת והצעדים המהירים שננקטו להרחקתן מבית האימה, הפתיעו אותן. הן התבקשו להיות מוכנות כשמונית תגיע לאסוף אותן עוד באותו לילה.

"לא ידענו מה להכין", היא משחזרת, "תיק עם בגדים או מזוודה? לא היה לנו מושג לקראת מה אנחנו הולכות, לאן ולכמה זמן. המילה 'מקלט' נאמרה, אני חשבתי שזה בטח מקום מתחת לאדמה. לא ידענו מה זה, אבל אמרנו שלא משנה לאן, אנחנו צריכות לעוף מפה".

איך הוא לא עלה עליכן?

"הוא עבד באותו הלילה, ככה תכננו, כשהוא לא נמצא בבית. לא ידענו אפילו אם להשאיר לו מכתב, להגיד לו שאנחנו עוזבות, או להיעלם יום אחד – מהבית, מבית הספר, מהחברות הכי טובות שלי. הבנו שאסור להגיד לאף אחד, כדי שלא יהיה לו קצה חוט איפה אנחנו. וככה עזבנו ב-04:00 לפנות בוקר את הבית. אני זוכרת שהסתכלתי מאחורי הכתף לראות את הבית בפעם האחרונה ולהיפרד בלב (בוכה)".

ידעת שלא תחזרי לשם?

"הרגשתי שאני לא אחזור, אבל חכי להמשך הסיפור. במהלך הנסיעה הבנו שאנחנו בדרך לירושלים".

מה ארזתן?

"לקחנו תיק קטן עם כסף שהחבאנו ממנו. בפעמים שהוא היה מביא קצת כסף, הייתי שמה אותו בצד למקרי חירום. נגיד כשהוא לא רצה לעשות קניות לבית, והיו מקרים שהוא לא היה קונה מה שאנחנו צריכות, אז היינו לוקחות כסף מהמחבוא וקונות. זה היה כמו קופה במסתור. לקחנו את הכסף הזה, לקחנו כמה בגדים. את יודעת מה, אפילו לא לקחנו בגדים. לקחנו רק מכשיר סלולרי ואת הבגדים שעלינו וזהו".

מה מצאתן שם?

"אני לא ידעתי בכלל מה זו עיר, כי כל חיי התנהלו במושב, ופתאום ראינו שם המון משפחות. את רואה נשים, כל אחת עם הסיפור שלה, לא כולן בריאות בנפשן. הרבה ילדים תוקפניים מאוד, כי הם חוו הרבה דברים קשים ואת צריכה לאכול את זה, את צריכה להבין לאן הגעת. גרנו בבית פרטי ובלילה אחד עברנו לבית משותף. כל משפחה מקבלת חדר עם מספר מיטות יחיד כמספר הנפשות, טלוויזיה קטנה, ארון קטן. כשראיתי את הארון אמרתי שאנחנו צריכות בגדים. זו הייתה הנקודה שהבנתי שאני כנראה הולכת לגור פה. לכל אחת מאיתנו הוצמדה פסיכולוגית והתחלנו בטיפול, נרשמנו לבית ספר חדש, אני לכיתה ה' ואחותי לכיתה ו'. את צריכה להגיע לבית הספר ולהסתיר את הזהות שלך. את לא יכולה להגיד איפה את גרה, את צריכה להסתיר את הכתובת ולא יכולה להזמין אלייך חברים מן הסתם. לא רציתי שיידעו שאני גרה במקלט, הייתי מסתירה את זה בצורה מתוחכמת. מנסה כמה שיותר להצטיין בלימודים כדי לצבור פער על אחרים – אני יותר טובה, אני מוכיחה את עצמי מול המורים והתלמידים, אני לא אהיה חלשה, אני לא אהיה פה פחות ממישהו וזה נתן לי את הדרייב להצליח בלימודים. ככה באמת סיימתי בכל שנה, בהצטיינות, מאז היסודי".

תארי את החיים במקלט.

"זה להתרגל למקום חדש, למנטאליות שונה לגמרי, זו תרבות אחרת, לכן מאוד התגעגעתי לחברות שלי, שהיו ממש חסרות לי, כי היו לי חברות טובות שגדלנו ביחד מגיל קטן. התגעגעתי גם לחיים הפרטיים, שלא כולם בתוך אותו החלל. היו מקרים של מריבות בין נשים ובין ילדים ואת צריכה להכיל את זה שיש שם אקשן. אבל לא, אני לא צריכה אקשן עכשיו, אני בעניין של שקט. את גרה שם חצי שנה. מביאים לך בגדים ודברים שאת זקוקה להם, אבל מעבר לדברים הפיזיים, זה יותר לטפל בנפש. זה מעין מאיץ כזה שנותן לאימא ולילדים טיפול לפני היציאה לחיים עצמאיים".

פחדת שאבא ימצא אתכן?

"ברור. כל מכונית שהייתה עוברת בכביש בדרך לבית הספר הייתה מפחידה אותי, אולי זה הוא, אולי הוא עוקב אחריי ואני לא יודעת. תמיד הייתי מסתכלת ברחוב לראות שאין באמת מישהו שעוקב אחריי. גם פחדתי שהוא יעקוב אחרי אימא ויעשה לה משהו כנקמה. זה מאוד מפחיד כשאת עושה משהו נגד הרצונות שלו, מבחינתו זה ממש לעשות מרד".

לאן עברתן אחרי חצי שנה?

"מוציאים אותך לדירת מעבר, המדינה מסייעת בשכירות ואימא משלמת חלק, כי היא חייבת לצאת לחיים עצמאיים. את עוברת בקיצוניות מאישה מאוד תלותית בגבר לאשה שהיא סופרוומן עצמאית שמממנת שתי ילדות לבדה, ללא מזונות. אימא עבדה 18-16 שעות ביום כדי להחזיק מעמד, לא הייתי רואה אותה בבית בכלל. אבל תוך כדי, הוא גם היה מתקשר אליה ואומר לה שהוא למד את הלקח, שהוא רוצה להיות אבא טוב ולהשתנות, שהוא הבין מה הוא רוצה בחיים. עושה לה שטיפות מוח כל יום. בהתחלה היא הייתה עונה לו שאין מצב, מבקשת ממנו להפסיק להתקשר, כי היא לא רוצה לשמוע ממנו או לדבר איתו. הוא היה בוכה לה בטלפון: 'את לא מבינה מה גרמת לי להבין, השתניתי, חצי השנה הזו עשתה לי המון'. באיזשהו שלב היא סיפרה לנו שהוא מתקשר שהוא טוען שהוא השתנה ושאלה מה אנחנו חושבות".

מה באמת חשבתן?

"שהוא לא השתנה. היינו בטוחות שלא, אבל אימא אמרה שזה דווקא יכול להיות משהו טוב, לחזור לחברים, למושב עם הווילה הגדולה. זה היה מאוד מפתה, כי את כל כך מתגעגעת, שרדת ואכלת חומוס עם לחם חצי שנה, ואת רוצה קצת פינוק. התלבטנו אם לחזור, ואז אימא הכריעה שכן".

לפחות הצבתן תנאי, שאם הוא מרים עליה יד, תעזבו שוב?

"אפילו לא חשבנו שיש אפשרות שנעבור את הסיוט הזה שוב, שנצא שוב מהבית. הרי אם אנחנו חוזרות, זה כי אנחנו מאמינות שזה יהיה למציאות שונה. חזרנו הביתה ובאמת הוא היה 'סופר דדי', מחבק, מנשק, אומר לנו שהוא אוהב אותנו, דברים שלא שמענו בחיים. זה החזיק מעמד שבועיים".

שבועיים?

"לאט-לאט זה התחיל להחמיר, התקיפות והמתח חזרו, והיו רגעים שזה נעשה חמור מאי פעם. היו לו גם תחושת נקם וגם האשמות כלפי אימא. היא הרי לא רצתה לפגוע בו, היא רק רצתה להגן על עצמה. התחלנו להבין שהוא נהיה אחר ברמה חמורה יותר, לא ציפיתי לזה, אבל ישר הבנו שאנחנו חייבות לצאת שוב, אין אופציה אחרת".

ושוב בריחה. הפעם לחיפה

ההחלטה לצאת בשנית הבשילה, ובתוך ארבעה חודשים כבר מומשה, אלא שהפעם, בניגוד לפעם הקודמת, הבנות התעמתו עם האב וניסו לגרום לו להבין כמה זה בלתי אפשרי לחיות באווירה כזו של איומים ואלימות.

"אמרנו לו הכל", מספרת מסיקה בקול משתנק, "שאנחנו לא עזבנו אותו, אלא הוא זה שגרם לנו להיות במצב כל כך חסר אונים. חשבנו שאין ברירה אחרת, כי אנחנו לא רוצות להגיע לקווים אדומים. מבחינת אימא בפעם השנייה כבר היה הרבה יותר קשה, כי את יודעת לקראת מה את הולכת. את לא הולכת ב'היי' לקראת הלא נודע. את יודעת שאת הולכת לחוות עוד מסע, עוד שיקום, עוד פסיכולוגיות ועוד מקלט בעיר אחרת. היא התלבטה איתי המון ושאלה המון פעמים מה אני חושבת, ואמרתי לה: 'אמא, לצאת. חד משמעית לצאת'. אני ממש לא רציתי להיות שם".

גם הפעם עזבתן בחסות החשיכה?

"ארגנו תוכנית בריחה, זה היה ממש מבצע. ראשית פחדנו שהוא יהיה בבית כשנברח ואז ידענו שזה יכול להיות הסוף. חשבנו להחביא לו את המפתחות של האוטו בתקווה שיחפש אותם ולא ימצא, ואז אימא תגיד שהיא זו שהחביאה, הוא ייכנס לקריז, ירביץ לה, אנחנו נזמין משטרה וייקחו אותו לכמה שעות. זו הייתה הרמה של תוכנית הבריחה".

אימא הייתה מוכנה לספוג מכות, העיקר שיהיו לכן כמה שעות כדי לברוח.

"בדיוק, שמישהו ייקח אותו לכמה שעות, אבל בסוף ניצלנו הזדמנות שהוא לא היה בבית. הפעם ארזנו מספיק דברים, מזוודות עם בגדים, ספרי לימוד ומחברות, ילקוטים וכל מה שאנחנו צריכות בעצם. אפילו כלים מהבית, כדי שיהיו לנו לבית הבא. יצאנו מוכנות כי ידענו שהפעם אנחנו לא חוזרות. השארתי לו הפעם מכתב בארון, כתבתי לו למה אנחנו בוחרות לעזוב, שאני חושבת שזה הצעד הכי נכון עבורי, ואז שוב מגיעה המונית האי ודאית הזו והגענו לחיפה".

בת כמה היית?

"בת 11 וחצי. הגענו לשכונת ואדי ניסנאס והיינו בהלם. הלם. זה היה בניין ברמת הנטוש, היום הוא כבר לא קיים. סביבה מאוד מסוכנת לגור בה, לדעתי. בלילה לא היינו יוצאות מהמקלט, כי ידענו שלמטה היו הרבה סמים. אימא לא הייתה נותנת לנו לצאת לבד גם בשעות היום".

איך היתה ההתאקלמות הפעם?

"אותי שלחו לכיתה ו' בבית הספר דרור, ואחותי עלתה לחטיבה בעירוני א'. זה שוב להתאקלם ולהשלים חסרים, להתייצב ולהבין שבית הספר זה מקום טוב להיאחז בו. היינו מגיעות לבית הספר במונית עם ילדים נוספים מהמקלט, ובבית הספר אנחנו כבר מקוטלגים, כי כולם ידעו. הייתי חייבת להעיף מעליי את הסטיגמה הזו. כאילו מה עכשיו, אני אהיה מסכנה והילדים יצחקו עליי? הייתי צריכה לשקר ושיקרתי, אבל בדיעבד אני מבינה שזה לא עבד. שלא האמינו לי, אבל כן הייתי מצטיינת וכן הוכחתי את עצמי בזכות מי שאני ולא מאיפה שבאתי. את המקלט עזבנו לאחר שמונה חודשים לטובת דירה בקרית אליעזר".

עכשיו כבר היה ברור לך שזה לתמיד?

"כן, מצידי זה היה לירוק דם, אני לא חוזרת. כל התקופה הזו זה נתק טוטאלי מהמשפחה. אין עזרה. פשוט שלושתנו לבד בעולם, מתמודדות עם החיים שלנו. זה לראות את אימא עובדת 18 שעות כנהגת, עבודה סופר קשה כשאת עייפה. הייתי פוחדת שחס וחלילה היא תעשה תאונה. לפעמים היא הייתה מתקשרת אליי כדי שאדבר איתה, שלא תירדם על ההגה. הייתי נותנת לה מוטיבציה באמצע הלילה, והיא נלחמה כדי להחזיק אותנו. נתנה לנו את כל מה שאנחנו צריכות. אלו היו שנים של הישרדות, אבל כל הזמן רציתי שאימא תהיה רגועה ושתהיה לה נחת, להצליח בלימודים, וככה היה. שיר ואני נתנו לה את השקט, שלא תדאג שייצאו לה שתי מופרעות. מין 'לפחות פה את יכולה לא לדאוג שעשית עבודה לא טובה'. סיימנו את עירוני א', התגייסתי לצבא, הייתי חוקרת ורכזת חקירות במצ"ח. גם התחום הפלילי, אך הפעם בצד השני. חוקרת אלימות, אונס, הטרדות מיניות, כל מה שצריך לטפל בו בצבא. היה הרבה סיפוק, כי הרגשתי שאני צריכה לעשות צדק. רציתי לעזור ולהיות משמעותית עבור מישהו שחווה משהו קשה. יש הרבה קורבנות, לצערנו, שזקוקים לזה. לאחר שלוש שנים השתחררתי ורציתי לעשות משהו שאני אוהבת. הפלילי הספיק לי, שמתי בצד את החקירות, את התיקים, ויאללה לעשות משהו לנפש".

 

 

הפטנט הסודי

כשהייתה עצבנית, היא הייתה נכנסת לחדר, מורחת על פניה מייק-אפ ונרגעת. האיפור היה מקום המפלט והיא הייתה מתאמנת במשך שעות על מריחת אייליינר, מערבבת צבעים ומורחת צלליות. כדי להתמקצע במשהו שהיא מאוד אהבה, השלימה מסיקה קורס איפור, החלה עבודה בחנות איפור ותוך זמן קצר קודמה למשרת ניהול.

"הבנתי שאני מאוד טובה בזה, אבל לא רוצה רק את זה", היא מסבירה, "אני בנויה לדברים גדולים יותר, אני לא רוצה רק להיות מאפרת. עם הזמן הבנתי מנשים שאיפרתי וממאפרות אחרות שיש מוצר בתחום הקוסמטיקה שהוא פשוט חסר. חשבתי שזה מסר, שאני צריכה להביא משהו חדש לעולם הזה. אני לא יכולה לדבר עליו, כי אין עדיין פטנט ואם אפרסם בעיתון, הפטנט הלך".

בקיצור, כדי לספר לי, תצטרכי להרוג אותי.

"בדיוק. יש פה טכנולוגיה ממש היסטרית. אני מפתחת את המוצר יחד עם חברת הנדסה ואני מממנת את הפיתוח".

איך צעירה בגילך מגיעה לזה?

"ראשית, עשיתי חקר שוק. ידעתי שהחיסרון במוצר הזה מפריע לי, אבל לא ידעתי אם זה מפריע לאחרות. לכן כל הזמן שאלתי נשים עד כמה זה מפריע להן ומהו הפתרון הכי טוב. כך הגעתי להבנה שיש צורך במוצר, ובמשך שמונה חודשים ניסיתי לבנות אצלי את הדרייב אם אני צריכה לצאת עם המוצר הזה, או שזה לא מספיק חשוב. לאחר שהחלטתי שכן, והבנתי שלמוצר הזה יש טכנולוגיה מסוימת שמצריכה תוכנה ואלגוריתם. הבנתי שאני צריכה ליווי מקצועי, כי זה לא מוצר שהוא רק מכני. לא ידעתי מבחינה עסקית מה כדאי לעשות – אני פוחדת לספר על הרעיון, שלא יגנבו לי. האם להחתים קודם על הסכם סודיות לפני שאני מחתימה על הסכם פיתוח? מה אם לא אצליח לרשום את המוצר כפטנט? עלו המון שאלות, ואני מאפרת, אני לא אשת עסקים".

נראה שאת כן.

"אני בעולם הזה חצי שנה, אז כבר יש לי מושג, אבל בהתחלה נעזרתי בגוגל. חיפשתי איך מקימים עסק, חיפשתי ליווי לעסקים צעירים, כי ידעתי שאני צריכה מישהו שיכווין אותי, שיגיד לי מה מומלץ. הגעתי ל'קרן-שמש' מקבוצת 'עוגן', שמסייעת בחינם ליזמים ובעלי עסקים קטנים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית להקים ולנהל עסקים המפרנסים אותם ואחרים ופועלת למתן הזדמנות שווה ולשיפור הישגיהם של בעלי העסקים הקטנים לאורך מעגל החיים של העסק".

"אולי יש לי משהו טוב ביד". אביגיל מסיקה עם אמן האיפור יוסי ביטון

"אולי יש לי משהו טוב ביד". אביגיל מסיקה עם אמן האיפור יוסי ביטון

לא רע בתור התחלה.

"מקבלים מנטור לשנתיים שזה מעולה לי. אני יכולה להיעזר במישהו שיהיה לי אוזן קשבת ויועץ. היה לי קצת מוזר, איך דבר כזה ניתן בחינם. לא היה לי כלום מלבד רעיון. עוד לא פיתחתי אותו, אין לי אב טיפוס, אין לי כלום להראות, פשוט אני צריכה מישהו שיגיד לי מה לא לעשות בשלבים הקריטיים האלה, כי על זה נופל עסק בשלב ההתחלתי שלו. ידעתי שאם לא יהיה לי בסיס יציב, אני כנראה אפול ואני לא רוצה. התאימו לי את יקי סומך כמנטור, הוא גם משפטן וגם כלכלן, אדם עם המון ידע ו-25 שנים של ותק בעולם העסקי. בשלב מסוים הוא אמר לי שעם כל הכבוד למיזם, אני צריכה גם ללמוד. עניתי שאני מממנת את עצמי, שוכרת דירה עם אחותי, אני גם מממנת את האב טיפוס שעלה לי המון כסף, ואני לא יכולה לאפשר לעצמי לשלם גם שכר לימוד. הוא הציע שאגיש בקשה למלגה, ובאוקטובר אתחיל ללמוד בבינתחומי בהרצליה עם 90 אחוז מימון. זה מאוד ריגש אותי".

החיים פתאום מחייכים אלייך.

"ממש, את לא יודעת עד כמה. אני עפה על החיים, אני חופשיה, אני יכולה לבחור מה אני רוצה לעשות. אני מעריכה את הדברים האלה – ללכת לים, להתלבש איך שבא לי, לבחור איפה להיות עכשיו. פתאום את מעריכה את הדברים הפעוטים האלה. אני מאוד מתרגשת שאני עושה דברים שאני בוחרת, שאני יוזמת. אני גם לומדת עכשיו בטכניון יזמות. המיזם שלי בעצם מלווה על ידי הטכניון שלוקח כמה סטארט-אפים שהוא מאמין בהם ומאיץ אותם. במסגרת התוכנית הזו הם נותנים לנו שיעורים כמה פעמים בשבוע ומנטורים מהתעשייה, אנשים שעשו אקזיטים, ואני לומדת מהם המון. המיזם שלי הגיע לגמר תחרות יזם השנה של 'קרן-שמש' מתוך מאות מתמודדים ובעוד שבועיים יוכרזו הזוכים".

לאן תגיעי?

"הכי גבוה, אם רוצים".

אימא בטח בעננים.

"אימא גאה, אבל הכל בזכותה. אני כל הזמן אומרת לה 'אימא, זה שלך'. אני יודעת שילדים שלא הייתה להם אימא כמו שלי, לא הגיעו לאן שאני הגעתי. אם את מחנכת את הילד שלך להצליח ושאין גבולות, הוא פשוט יגדל ככה. גם אחותי כזו, היא מאוד חכמה ומצטיינת בלימודים. אנחנו שונות, אנחנו לא תוקפניות, אלא לקחנו את מה שעברנו לצד המכיל והמבין, ויאללה, לא מתמסכנות".

מתי המוצר צפוי לצאת?

"כנראה באמצע 2022. אני בדיוק מנסה עכשיו לגייס משקיעים. כשנגיע לסוף של האב טיפוס, וכשזה יהיה מגובש, אפשר לכתוב פטנט, אני מחכה עם זה. אני מרגישה שזה הולך לכיוון טוב, עם האנשים הנכונים. כשאת יכולה להישען על האנשים האלה, הם מאפשרים לך לעוף יותר גבוה. אני כן לוקחת מאנשים עם ניסיון וחוכמת חיים את השקט ואת העזרה".

את מתעסקת באיפור, שיכול להיחשב כמשהו שטחי, פחות ננו-טכנולוגיה, איך מתייחסים אלייך?

"יש שם, בטכניון, אנשים עם דוקטורט, שעובדים על פיתוח התרופה הבאה שתרפא מחלות סופניות, ואז אני באה ומציגה מוצר קוסמטי, וזה ממש בסדר. זה לא יוצר אצלי שום רגשי נחיתות. אם הגעתי לרמה שאני סביב כל אותם האנשים, באותו החדר, אולי יש לי משהו טוב ביד. אולי אני מביאה מוצר שמעניין גם את הטכניון. לא אולי, זה מעניין אותם, חד משמעית, הם מאמינים בו. השאלה אם זה מספיק טוב, אבל גם אם לא, אני לא אעצור, אני אמשיך לפתח את המוצר. זה לא משנה אם אני יותר טובה או פחות ממיזם אחר, אני חושבת שהמוצר הזה יכול מאוד להצליח ויחסוך לנשים המון זמן וכסף. ואם אני יכולה להביא ערך לנשים אחרות, אז עשיתי את שלי".

איפה את רואה את עצמך בעוד עשור?

"אני רוצה משפחה וילדים. חשוב לי להעביר את הערכים שלי למישהו שהוא שלי. אני רואה את עצמי מאוד מצליחה בעולם העסקי. אני חושבת שאוכל להוביל דברים גדולים, גם חברתיים. מאוד חשוב לי לעשות שינוי במה שקורה בתחום האלימות. מעבר להצלחה העסקית, שאני יודעת שאצליח, אם לא במיזם הזה אז במיזם הבא, אני רוצה להביא גם לשינוי חברתי. מאוד כואב לי לשמוע על משפחות שחוות אלימות בבית. יש כל כך הרבה ילדים שחיים ללא אימא וכל כך הרבה נשים שנרצחו סתם, כי התעלמו מהן והן לא יצאו בזמן מהבית. אלו דברים שאפשר לשנות. חד משמעית אפשר לשנות. יש פה בעיה שיותר כואבת לי מכל בעיה עסקית: למה, בתקופת שיקום, הנשים צריכות להיות כלואות במקלט ולא הגבר? למה הילדים משנים את כל החיים שלהם, נעקרים מהמקום שהם אוהבים, והאישה צריכה להתמודד לבדה עם כל המעברים האלה ולא הגבר? יש פי אי שוויון. שימו את הגבר במקלט. תכניסו אותו לתקופה של חצי שנה עם פסיכולוג, בואו נראה איך הוא מגיב. אני היום במצב של הישרדות, אבל כשאגיע למצב שאני קצת נושמת, אני רוצה להתפנות גם לזה".

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. אריאלה הראל

    הכל טוב ויפה אני מאד מאחלת לך בהצלחה ובטוחה שתצליחי בעזרת השם,דבר אחד לא מובן לי….אמא שלך שככ מכילה וטובה ומשמעותית עבורך למה למה נשארה עם אביך,למה נתנה יד להתעללות הזו???זה לא מובן…..
    הייתן די גדולות יחסית כשנפטרתן מהצרה ואמא היתה יכולה למנוע את הסבל הזה זו דעתי ושאלתי.
    בהצלחה לך

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר