כתובת לעבודה מאורגנת וזכויות עובדים בכנסת. נעמה לזימי (צילום: ראובן כהן)
כתובת לעבודה מאורגנת וזכויות עובדים בכנסת. נעמה לזימי (צילום: ראובן כהן)

"מגדל העמק זו אהבת נעוריי, חיפה זו אהבתי הבוגרת"

הילדות בעיירת פיתוח, הבית המזרחי בעל ההשקפות השמאליות, המחאה החברתית של קיץ 2011 שטלטלה אותה והניעה אותה לפוליטיקה ולעשיית צדק, הסכסוכים המתוקשרים עם חברתה לסיעה במועצת העיר, ראש העירייה עינת קליש רותם. והחלום להיות, יום אחד, שרת השיכון או שרת הרווחה. ח"כ נעמה לזימי מדברת בגילוי לב על הכל (כמעט) 

פורסם בתאריך: 10.7.21 11:00

כשנעמה לזימי הייתה ילדה היא שרה. לא שירי ארץ ישראל, או פופ-רוק, היא הייתה עומדת על במות ושרה אופרות ידועות. היא גם מאוד אהבה לצייר והייתה בטוחה, לפחות עד לגיוסה לצבא, שכשתהיה גדולה היא תעסוק באמנות. ההעדפה הייתה לציור, אבל גם עיצוב נלקח בחשבון. לימים, כשהפכה ליו"ר חברת מוזיאוני חיפה, היא הייתה מביטה בהערצה על האמנים שהלכו אחרי החלום שלהם. "הם האמינו שאפשר לעסוק באמנות כפרנסה וכדרך חיים, שזה מדהים בעיניי", היא אומרת בערגה.

עוד כילדה, כך מעידה עליה אתי, אימה, הייתה מאוד פעילה ודעתנית, תמיד מגינה על ילדים אחרים, משמשת להם לפה ומתעסקת בצדק. בערבים, נהגה לחכות שאביה אבי יחזור מעיסוקיו, כדי שיצפו ביחד במהדורות החדשות. זו הייתה השעה הכי אהובה עליה ביום – לצרוך אקטואליה, לשאול שאלות ולשתות בצמא את התשובות. באותם הימים דיברו הרבה על השלום, והילדה שנולדה בעיירת הפיתוח מגדל העמק לזוג הורים יוצאי מרוקו, ינקה ערכים של שלום ושוויון מאביה שהיה סגן ראש עירייה ומחזיק תיק החינוך, ששימש במשך שנים מזכיר הסניף המקומי של מפלגת העבודה ורביניסט.

עם יו"ר מפלגת העבודה, מירב מיכאלי

עם יו"ר מפלגת העבודה, מירב מיכאלי

"גדלתי בבית פוליטי מאוד ערכי", מספרת לזימי, "משפחתה של אימי ממגדל העמק ומשפחתו של אבי עלתה ממרוקו לנצרת עילית. בית מסורתי, מזרחי, אבל שמאלי שזה מעניין, כי זו הוויה טיפה שונה למרות שבזמנו, בתקופות שאבא שלי היה פעיל מאוד, למפלגה היו הרבה מתפקדים. ובכל זאת, מגדל העמק עדיין הייתה עיר יותר ימנית, אבל היו בה כ-1500 מתפקדים לעבודה שזה מטורף. היום זה מספר המתפקדים בכל חיפה. הסיפור של השלטון המקומי היה מאוד מדובר בבית, כי אבא שלי עסק בזה, לכן זה תמיד דיבר אליי – חיי היומיום לצד שינוי המדיניות, אבל עם השנים שעברו, העניין שלי בפעילות החברתית פחת, עד לאחר הצבא".

המחאה החברתית של קיץ 2011

לאחר שהשתחררה משירות צבאי כקצינה במשרד הביטחון, הגיעה לזימי לחיפה ללימודי תואר ראשון בסוציולוגיה ומדעי המדינה. בשבוע ההכנה לפני תחילת שנת הלימודים, יעצו לה הוריה, שהכירו את הסחורה שלהם, שלא להיכנס מיד לאגודת הסטודנטים, אלא להמתין שנה; אמרו לה שכדאי לה להתרכז בלימודים ופחות בעשייה חברתית, והיא ענתה להם "ברור". בשבוע הראשון, כשאנשי האגודה קיבלו את פניהם של התלמידים החדשים, ללזימי כבר היה רזומה של שבוע כפעילה. "הקטע המצחיק הוא שחיפשתי עבודה והתמיינתי לתפקיד סטודנטיאלי בשב"כ, במשרד ראש הממשלה", היא משחזרת, "עברתי מיונים, התקבלתי, אבל לא היה תקן, אז הציעו לי תפקיד אחר, מזכירותי יותר, כזה שחייב אותי למרוח את התואר על פני ארבע שנים. סירבתי, לא רציתי למרוח את התואר, ובסוף זה מה שקרה בגלל אגודת הסטודנטים. במקום מסלול שיכול היה לקחת אותי לכיוון אחר לגמרי בחיים, פשוט נכנסתי למסלול היותר חברתי, ולימים פוליטי".

את יכולה לשים את האצבע על הנקודה שבה זה קרה?

"מה שהשפיע עלי הכי עמוק זו המחאה החברתית של שנת 2011. כשהגעתי למאהל קרו כמה דברים. קודם כל, הרבה חבר'ה מאגודת הסטודנטים לא התחברו לעניין, והפכתי לנציגת האגודה במאהל, שם התחברתי לכל הפעילים. מאוד עניין אותי להקשיב וללמוד, להבין מה הם עושים, הכי ממקום שצמא לידע וצמא להבין את המשמעות, אבל עם המון חיבור ובדיקה, וגם התחברתי לסיפור של יוקר המחייה והדיור, זאת הייתה מצוקה שגם אני חוויתי. לא רק שזה חידד לי את המשנה הפוליטית והרעיונית, זה גם לגמרי גרם לי להתאהב בחיפה בצורה שלא יכולתי כבר לחזור אחורה".

עם חברי מפלגת העבודה (צילום: תומר אפלבאום)

עם חברי מפלגת העבודה (צילום: תומר אפלבאום)

מה זאת אומרת?

"בתוך המחאה הכרתי את חיפה – לא חיפה הסטודנטיאלית, אלא חיפה של הקהילות, של החברות שמתקיימות בה, של הבעייתיות שיש בה. את ההחלטה להשתקע בחיפה אני לגמרי זוקפת למחאה. זה לגמרי הדבר שחתם את העובדה שחיפה זו העיר שלי. מגדל העמק זו אהבת נעוריי, וחיפה זו אהבתי הבוגרת, מקום שהחלטתי שהוא הבית".

בואי נחזור לחיים בעיירת הפיתוח. חווית אפליה?

"זה מעניין, כי בתוך העיר, מגדל העמק זאת אומה מרוקאית, אז לא, אבל ביציאה ממנה פתאום חוויתי, אבל אני חייבת לומר שרק אחרי שנים יכולתי לשחזר שזה קרה. פתאום נופל לך האסימון ואת נזכרת ברצף של דברים שקרו ולא ממש הבנת".

למשל?

"למשל כשהייתי נוסעת בקו 826 לקריה בתל אביב, הלוך וחזור בכל יום. היו מקרים שהתפתחה שיחה עם מי שהיה מתיישב לידי. כשהייתי אומרת מאיפה אני, כי נשאלתי, התגובה הייתה 'וואו, את לא נראית', וזה היה ממקום של מחמאה. אני באמת מתה על המקום שגדלתי בו ויש משהו בלגדול בעיירת פיתוח שהוא מקום שמשאיר המון גאווה. כי בניגוד למזרחיות שגדלות בתור עיר, שרואות את האפליה ואת הדיכוי, את המנגנונים של חלוקת המשאבים הלא צודקת, במגדל העמק כולנו היינו באותה סירה. אז המון גאווה מקומית והמון אהבה למקום שממנו באתי. כל המשפחה מצד אימא הייתה שם, כך שמבחינתי זו עיר שיש בה המון אהבה. אז כשהיו אומרים לי דבר כזה לא הייתי נפגעת, אבל עם השנים הבנתי את הגזענות שיש במשפט הזה, שאמור להחמיא לך. הבנתי את הרבדים האלה של 'וואלה, את קצינה ואת בעצם ממגדל העמק'. זה תמיד היה ככה".

איך זה שאת יצאת לקצונה, הלכת לאקדמיה והשכנות שלך בחרו שלא?

"לא אקטין את המקום של השאפתנות האישית והאמונה העצמית, אבל הרבה מזה גם בגלל הרקע בבית. אני דור שני להשכלה גבוהה. לאבא שלי היה תואר ראשון ושני, והיה לי ברור שאלך לאקדמיה מעצם ההוויה בבית. אגיד יותר מזה, בתיכון לא השקעתי, שנאתי ללמוד, ועדיין היה ברור לי שאהיה באקדמיה. יש לי חברות שהשקיעו המון בתיכון, הן היו מצטיינות ברמה אחרת, ועדיין לא חצו את עמק יזרעאל, לצורך העניין. זה המרחב שלהן, ולי היה ברור שאני יכולה ללמוד בכל קמפוס שארצה, גם אם הציונים שלי לא מספיקים להתקבל".

יכול להיות שאם היית גדלה בבית אחר, חייך היו נראים אחרת?

"אין ספק שזה קשור לשוויון הזדמנויות ואני לא בטוחה לאן החיים היו מובילים אותי. אימא שלי, שחוסר פרנסה מאוד מפחיד אותה, ממש כעסה על שלא המשכתי בקבע. היא לא הבינה איך אני מוותרת על הפוזיציה שמאפשרת לי ביטחון ושקט כלכלי. מנגד, אבא שלי תמיד אמר לי 'מה שתרצי את תעשי טוב, אני סומך עלייך', וזה מקום מאוד מעצים לחיות בו. לא מוותרים עליי, אלא מצפים ממני להגיע רחוק, אבל ממקום שמאמין בי לגמרי במובן הכי עמוק. אני יכולה 'להאשים' שזה לגמרי מהבית. אותי האקדמיה לא עניינה, אבל המקום הזה בבית שדחף אותי לשם, היה מאוד ברור".

זו דרך שהתוו לך?

"לא התוו לי לאן ללכת, אבל כן אמרו לי שאצליח במה שאעשה. היו מפרגנים לי בכל מה שבחרתי לעשות. אין דבר כזה 'את אכזבה', זה לא קיים, אם תחליטי שזה מה שמתאים לך, הכל בסדר. זה בדיוק העניין, לטעת בך את הידיעה שאת יכולה, אבל הכל בסדר אם את בוחרת אחרת. ראיתי אצל אחרים שכשאין את הדבר הזה, זה חורץ גורלות. שוויון הזדמנויות צריך להגיע לא רק מהבית, אלא גם מתוך המערכת. כשהמערכת לא מקנה לך את הכלים ואין לך תשתית מהבית, את אבודה. זאת סוגיה שאני רוצה לעסוק בה, דווקא מהמקום הזה שלי. הכרתי בתיכון תלמידים שיום אחד הפסיקו להגיע, וזה היה מטריף אותי, כי המסלול שלהם נקבע מראש וזה עצוב. הרבה מהם היו אנשים חכמים, ידענים, מלאי תשוקה ללמוד, וכן, לא היו הכי בעניין של לשבת וללמוד כמו תוכי, אבל זה לא אומר שלא מגיעה להם הזדמנות או שיגידו להם שבגרות זה לא בשבילם. זו המערכת שוויתרה עליהם, והמדינה צריכה להיות המקום שמגשר על כל הפערים האלו. כשהמדינה לא עושה את זה, היא מפספסת כוח אנושי טוב, היא חוטאת למקומה ועושה עוול ממש".

יש ישראל שנייה?

"בוודאי ויש גם שלישית. בסופו של דבר הסיפור של ישראל הראשונה והשנייה נהיה מגוחך בגלל ההקבלה לביבי, שזה הדבר הכי הזוי שאפשר לעשות וזה עוול לשיח מאוד חשוב ולמאבק ארוך שנים. ברור שיש ישראל שנייה, היא ישראל של אי ביטחון תזונתי, של היעדר קורת גג, של חיים ללא קצבת קיום או פנסיה ראויה. עדיין צריכים לדבר על החיבור בין קשר אתני עדתי מובהק למעמד נמוך בדרך כלל. צריך לפתור את החיבור הזה, ובכלל, השיח על ישראל השנייה, צריך להיות איך אנחנו מצמצמים אי שוויון בכללותו".

ומי זאת ישראל השלישית?

"בסופו של דבר יש היום שליש מדינה שלא יוצאים בכלל להצביע. מבחינתם המדינה לא רלוונטית, מרוב שהם לא רואים בה מוקד שיכול לעזור להם בחיים. אלו הרבה אנשים שמרגישים רדופים על ידי כוחות החוק והממסד, ואם חלילה יש להם חוב, יכולים לעקל להם את הבית, מה שלא קורה לטייקונים עם חוב של מיליארדים. אז בהחלט יש פערים במדינה שצריך להתייחס אליהם והם לא הוגנים ברמת עשיית הצדק. כל ההקשר הזה לביבי עשה נזק גדול לשיח שהוא מאוד כאוב וקשה, שחורץ גורלות ודיני נפשות של אנשים. אני מקווה שעכשיו, כשאנחנו ביום של אחרי, נוכל להחזיר את השיח על הפערים המעמדיים ואי השוויון ודרישות קונקרטיות מהממסד לטפל בהם".

לזימי בלשכתה בכנסת

לזימי בלשכתה בכנסת

המרוץ למועצת העיר

במסגרת תפקידה כסגנית יו"ר אגודת הסטודנטים, השתתפה לזימי בפעילויות שונות, כמו איסוף סלי מזון והתנדבות במועדוניות נוער. "דווקא המחאה החברתית חידדה את המקום הזה של איזון בין צדק לצדקה", היא אומרת, "חשוב מאוד לשמור על המקום שלנו כחברה סולידרית, לאסוף סלי מזון, להתנדב, להושיט יד, אבל בסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות צדק".

איך זה בא לידי ביטוי?

"אחרי המחאה התחלתי לעסוק באופן הרבה יותר אקטיבי בדברים שהקיפו אותי. העניין היה להסתכל מה לא בסדר סביבי ברמת המדיניות, כמו העסקה ישירה של מנקות ומאבטחים, וזה בדיוק המסלול שכיוון אותי הרבה יותר פוליטית. לא למקום של קונצנזוס שכולם מסכימים איתו, כי כולנו מסכימים שצריך להתנדב עם ניצולי שואה, אבל יש לנו מאבק פוליטי אמיתי, איך המדינה ממגרת תופעות כאלו של עוני וקצה".

אחרי המחאה התפקדת לראשונה למפלגת העבודה.

"פתאום בער בי הצורך לעשות צדק, ולא רק בתוך המאהל, בסוף צריך לקחת את זה למדיניות. שלי יחימוביץ הביאה אז רוח חדשה למפלגה, ובמידת מה זה ממש שינה את מסלול חיי. אני לא יודעת אם לא הייתי מגיעה לשם בכל מקרה, יכול להיות שכן, אבל זה לגמרי מיצב את המסלול. בעצם כל הפעילות החברתית שעשיתי הייתה תמיד פוליטית. לא ניתקתי בין הדברים. החברתי הוא בסופו של דבר גם מכוון פוליטית לשינוי, לתביעות אזרחיות, לתביעות מול המדינה. זה לא הולך בנפרד וגם לא כיוונתי למקום הנפרד הזה, גם אם זה אומר שלא תמיד יסכימו איתי, שאני לא תמיד יהיה קונצנזוס, אבל ידעתי שאני מכוונת למקום המאוד פוליטי של הדברים".

לכן התמודדת על מקום במועצת העיר?

"רציתי לרוץ, זה בער ובעבע בי, הרגשתי שזה המקום שלנו הצעירים. בבחירות ב-2013 הייתי בהתחלה בסיעת 'חיים בחיפה' של עינת קליש רותם, אבל התפצלנו, והייתי מספר 2 של עודד דוניץ ברשימת העבודה ולא נכנסתי. ידעתי שלמרות שלא הצלחתי, בעוד חמש שנים ארוץ שוב. בדרך כלל, אני לא מכוונת למטרות קדימה ופה ידעתי שאני חייבת. חיפה היא בדמי ובנפשי ואני ארוץ שוב".

אייל גולן ומנכ"ל המוזיאונים

רבתן?

"היה בינינו ריב על רקע כניסתה של מפלגת העבודה, ההורדה שלנו במיקומים, הם גם מאוד לא שיתפו, ודי נפגעתי. זה היה מאוד נאיבי מצידי. אז התפצלנו. בדיעבד טוב שלא נכנסתי, כי אחרי חמש שנים הייתי הרבה יותר בשלה, מבינה דבר או שניים בחיים האלה".

ואז נתקלת בה שוב.

"אני שאפתי שנתחבר. חברתי לקליש רותם וזה היה הדבר הכי נכון לעשות, כי חשבתי שאת יונה יהב חייבים להחליף. זה היה מנגנון שהסתאב ולא ראה מה קורה סביבו. מאוד לא התחברתי לחיפה בהנהגתו".

האידיליה לא החזיקה מעמד הרבה זמן.

"מה שקרה, היה לא פשוט. היו הרבה חבלי לידה, הרבה משברים, בחלקם חשבתי שיצאו מפרופורציה ואמרתי או קיי, דברים ישתנו וישתפרו, כי זה חייב לקרות. הכל חדש וזה בסדר. מה שלגמרי שבר אותי, וכנראה שזה היה מין רצף שהדחקתי והדחקתי, היה העניין עם אייל גולן".

נזכיר שהעירייה שילמה 100 אלף שקלים למשדר המרכזי בערב יום העצמאות 2020 בהשתתפותו של גולן, מה שגרר גלי ביקורת קשים והפגנות.

"הרגשתי שאני חייבת לכתוב שזה לא תקין, שאני לא יכולה להשאיר את זה בחדרי חדרים. אם על פרשת דגלון הגאווה מחיתי בחדרי חדרים, על הדבר הזה אמרתי שזה לא יכול להישאר בפנים. לאחר שהדברים נאמרו, פשוט כבר לא ניתן היה לשקם את היחסים מבחינת המנגנון של הלשכה, מבחינת עינת עצמה. הם לא הצליחו להתגבר על זה, לא היה אפשר להתקדם מהמקום הזה".

מבחינתם היית אופוזיציה בתוך הקואליציה?

"אסור לך להביע עמדה פומבית נגד שום החלטה, גם כשהיא טעות, וזה מקום לא פרודוקטיבי. הפוליטיקה שלי היא פוליטיקה אחרת. אני מאמינה שזה לגיטימי להגיד 'טעיתי'. יכול להיות שהציבור אפילו יעריך עמדה כזו. הציבור מצפה לראות מנהיגות שיודעת להתאים עצמה לעולם של כאן ועכשיו. עם הדגלון הייתי בטוחה שהיא תחזור בה, חשבתי שאין סיכוי שכך זה יישאר, ממש לא הבנתי איך זה לא קורה. אז עם עניין גולן ידעתי שאין עם מי לדבר, הדלת טרוקה, אני אגיד את האמת שלי, זה דבר שהוא הכי אידיאולוגי מבחינתי. הגעתי למועצה עם אידיאולוגיה שיכולה להגיד או קיי לפשרות פוליטיות ונצטרך לדעת להתגמש או להכיל, אבל יש דברים שאני חייבת להגיד 'עד כאן'. לא נבחרתי כדי להסכים לכל עמדה פוליטית, אני חייבת להיות נאמנה לעמוד השדרה שאני מגיעה איתו. הסיפור עם גולן היה סיפור כזה מבחינתי, ואגב, אני חושבת שלא עשיתי משהו דרמטי מדי, פשוט הבעתי את שאט נפשי מהסוגיה הזו".

מאוד כעסת.

"כעסתי, כי התפלאתי. היא יודעת את עמדתי והיא אפילו הסכימה איתי כמה שנים קודם לגבי המחאה נגד גולן מול הבית של יהב, אז כאילו מה? גם בשביל הצדק היה צריך לדחות את העניין הזה. אנחנו עיר שיש בה כוח פמיניסטי השואף לתיקון בהקשר מגדרי. זהו כוח מאוד גדול ואי אפשר להתעלם ממנו. אנחנו לא שוליות, חשוב לנו המקום הזה שמתקן את הפגיעות המיניות, מתקן את השיח הזה, ואם אנחנו לא נקים קול, זה לחטוא לתפקידנו ולא הייתה ברירה. מבחינתי לא שברתי כלים, הכלים נשברו איתי וזה היה לא פשוט להמשיך לעבוד".

זו גישה קצת תמימה.

"לא שברתי כלים ומותר לחלוק על משהו פומבית. זה לא שעשיתי משהו לעומתי והפגנתי מולה. אמרתי את עמדתי שהייתה ידועה ולא הפתיעה אף אחד. מבחינתי, זו אידיאולוגיה של ייהרג ובל יעבור. העובדה שאי אפשר להכיל את הצד שלי, המקום שאני מגיעה ממנו, זה לא מקובל. כשיואב רמתי יוצא נגד החלטות בצורה פומבית מכילים אותו, למרות שהתבטא בצורה גזענית, ברמה הכי לא ערכית והכי לא מכבדת, וזה בסדר כי צריך להכיל, הוא אדם מאמין וככה זה. למה המחנה הליברלי תמיד צריך להתכופף? אז לי קשה עם זה".

איך ממשיכים לעבוד ביחד?

"מצאתי שדלת הלשכה די חסומה, ואז את מוצאת את עצמך מול פניות ציבור הקשורות בעיקר לחינוך וקהילה, וברור שאני אחטא, אם לא אנסה לטפל בפניות אלו. את מוצאת שהמקום היחיד שעוד איכשהו תקבלי תשובות זה במועצת העיר. במקום שזה יהיה במיילים, בשיחות, בפגישות, המקום היחיד שיכולתי לקבל בו תשובות היה בפומבי במועצה. הלשכה? קומה בצורה, ויגיד לך את זה כל חבר קואליציה".

השתתפת בישיבות קואליציה?

"בחודשים האחרונים כבר לא, כי אלו פשוט היו ישיבות נזיפה וישיבות היעלבות. כל הזמן נעלבים והתחושה הזו ש'כל הזמן כולם נגדי ואני בסדר', היא מקום כל כך מסרס. כל כך לא פרודוקטיבי. אין ספק שגם אני טעיתי במהלך הקדנציה הזו בכמה דברים. אני מכירה בזה, אני בן אדם ואני עוד אטעה. זה מקום מאוד בריא לדעת שאנחנו בני אדם, שאנחנו גם טועים. המקום הזה הרדוף, שחושב שהוא תמיד בסדר, שכל העולם נגדו ואף פעם לא מתבונן במראה, זה מקום מסוכן לפוליטיקאים ולבני אדם בכלל. אסור להיות במקום הזה. את בעמדת כוח ואת פשוט לא מבינה שהציבור מצפה ממך להסתכל מסביב ולא רק על עצמך.

"היה משהו ששבר אותי ממש, כשגרי קורן קרא לשהירה שלבי ולרג'א זעאתרה 'רשימת טרור'. כתבתי לראש העיר שהיא חייבת להגיב על זה, כי הוא מתיר את דמם, והיא ענתה לי 'ומה עם כל מה שעושים לי'. אז אמרתי טוב, זה מקום שאי אפשר לדבר איתו יותר, כי אם אנחנו לא יודעים להסתכל על מה שקורה סביבנו ולהכיל את הכאב ואת האי צדק, אז יש פה בעיה".

נדמה שכל פעם נשבר שיא שלילי ביחסים ביניכן.

"מה ששבר את גב הגמל זה מה שעשו למנכ"ל המוזיאונים יותם יקיר, שהוא באמת אדם טוב וראוי ומקצועי. הוא לגמרי האדם הנכון במקום הנכון".

למה זה הגיע למצב שגרמו לו להתפטר?

"זה ישמע לך הכי מוזר, אבל ברגע שהוא חלק על העמדה המקצועית של נחשון צוק אל מול הצוות המקצועי שהיה שם, התפתח ויכוח מאוד בוטה ולא נעים, ופה הוא נמחק. עדיין לא הבנתי שלא יהיה איך לתקן את זה, ואז הגענו לישיבת תכנון גיוס משאבים ופשוט היא אמרה לו שהיא לא מסכימה שיגייס שקל. אני זוכרת שהפכתי לאדומה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. למה בן אדם שהכין תוכנית אסטרטגית לגיוס משאבים למוזיאונים, לנכסים הציבוריים שלנו, צריך להיות מושפל כאילו הוא איזה פקיד שלהם. הוא כל כך נפגע. הבן אדם הזה הגיע לא כדי להיות עציץ. הוא פשוט החליט שהגיעו מים עד נפש, ומבחינתי זה היה לחטוא לציבור מה שקרה כאן. את רואה עוול בעיניים ואומרת שזה חייב להשתנות. ניסיתי ממש לפייס ביניהם, חשבתי שאפשר לתקן, אבל היתה אפס נכונות ותמיד 'את אשמה, את אשמה, אנחנו בסדר'. זה היה בלתי נסבל ובסוף זה התפרץ".

בישיבת המועצה בנושא בית הספר דגניה.

"הכל יצא החוצה. לכל אחד יש נקודת שבר, שבה כל הכעס יוצא, זה מה שקרה בישיבת המועצה הזו. לא תכננתי את זה, הסתכלתי אחר כך על הווידיאו והייתי כל כך לא קוהרנטית, אבל זה פשוט יצא מעצמו, אז זה מה יש. וזה עצוב לי, זה לא היה צריך להיות ככה, זה לא טוב לעיר. זה לא דבר נכון, המקום הזה שלא מוכן לעשות רגע ריסטרט ולחשוב מחדש, שהוא תמיד מגיע ממקום לעומתי, זה בעייתי ופוגע בעיר".

זה מאוד מתסכל.

"חשוב לי להדגיש שזה לא יצא ממקום לעומתי, אלא ממקום מאוד מתוסכל. האנשים במערכת פשוט מתוסכלים, זה לא נגדה, זה תסכול. הם לא נספרים, אנחנו לא נספרים. אני באמת תוהה מה האסטרטגיה פה. לתפוס חברי מועצה כעציץ, ככאלה שרק רוצים כיבודים. היו כל מיני שאמרו לי 'אבל קיבלת את המוזיאונים'. זה נכון, אבל באתי לעשות דברים, לא באתי לגזור סרטים בפתיחת תערוכות. המוזיאונים מדהימים בעיניי, אבל זה לא אמור להחליף את העשייה והשליחות הציבורית שבשבילה נבחרתי. הם לא הבינו את זה, זה כאילו נתפס להם כלא רציני. זה מקום מאוד בעייתי, כי בסוף את רוצה להיבחר שוב בבחירות, ומה תגידי לחברי המועצה, או לרשימות חדשות, שאת תמשיכי לראות בהם עציץ? שהם ימשיכו להיות לא רלוונטיים? למה שמישהו ירצה להיות במקום הזה? אנחנו בשליחות התנדבותית-ציבורית ואנחנו לא רוצים שורה לרזומה, אנחנו רוצים לעשות דברים. להסתכל על חברי מועצה כעל רעש רקע, כאנשים שמפריעים להם בדרך זה דבר נורא".

יש דרך?

"יש דרך, אבל הדרך עקומה. אני גם אגיד לך יותר מזה, יש גם רצון טוב באמת. אני אשקר אם אגיד שמדובר באנשים לא טובים. אם יש משהו שלמדתי בשנתיים וחצי האלו זה שפוליטיקה היא באמת מקצוע. לא ממקום מבייש, או ממקום מוקצה. צריך להבין שהתנהלות עם קהילות וציבור, הצורך להכיל מורכבויות ציבוריות ולשמוע אותן, זה לא דבר בזוי, זה לא רעש רקע, זו המשמעות של התפקיד. לחשוב שלפתוח שיתוף ציבור באינטרנט, זה שיתוף הציבור היחיד שאת עושה, זה עקום בכל קנה מידה. אני חייבת להגיד שהכוונות טובות, אבל הדרך לשם חוטאת לכל דבר. במגזר הציבורי, אם את לא שומעת באמת ציבור, את תיכשלי. פרק הזמן שהעירייה עסוקה בו בלהבעיר שריפות ולכבות אותן זה לא נתפס. זה מעין רצף מתמיד".

חוסר ניסיון?

"אנחנו כבר לא שם, בחוסר ניסיון. בשנה האחרונה יש פה היעדר עקומת למידה שכבר אי אפשר להסביר אותה, אני לא יכולה לתווך אותה לציבור יותר. כבר לא יכולתי לתווך את זה לעצמי, כל שכן לציבור".

עם הבעל אבי הרן מוטהדה והילדים רונה אסתר ואראל ציון

עם הבעל אבי הרן מוטהדה והילדים רונה אסתר ואראל ציון

ההתמודדות בפריימריז של העבודה

לפני חמש שנים, בגיל 30, התחתנה לזימי עם אבי הרן מוטהדה, אותו הכירה שנה קודם במסגרת המאבק המזרחי בקבוצת פייסבוק פנימית. הם התחילו להתכתב, וכבר בדייט הראשון היא הודיעה לו שחיפה זה Deal Breaker, ואין טעם להמשיך להיפגש, כי היא לא מתכוונת לעבור לתל אביב.

"אנחנו זוג מאוד מאוזן", מסבירה לזימי את החיבור, "אם אני יותר פרונטלית, ציבורית, אז אבי יותר איש הרוח, יותר מופנם, אבל ממקום חיובי. הוא דוקטורנט החוקר את יהדות איראן באוניברסיטת חיפה, גם סופר וגם מורה למקרא באליאנס. הוא המיושב מבין שנינו. הכרנו מתוך המחאה הזו של הדור השלישי, שבעצם בא לתבוע תיקון בסוגיות שמזוהות עם מאבק מזרחי ובעיני הן אוניברסליות, כמו הדיור הציבורי, הפינוי מהשכונות, מערכת החינוך".

את לא נושאת את שם משפחתו.

"לא. אני נשארתי עם שלי והוא עם שלו. זה היה נראה לי ארוך מדי שני השמות. הפירוש של מוטהדה בפרסית זה אחדות. אבי מת על השם שלו, זו הכי גאווה איראנית. רציתי שלילדים יהיו שני שמות פרטיים, אז אי אפשר שיהיו להם גם שני שמות משפחה, זה יגמור אותם. רונה אסתר בת 3 וחצי ואראל ציון בן חצי שנה".

התמודדת בפריימריז של מפלגת העבודה חודש לאחר הלידה. חשבת שזה ייגמר עם השבעה כחברת כנסת?

"המשפחה לחצה עליי מאוד להתמודד, אני לא רציתי. אבא שלי אמר שיש פה הזדמנות ובלי העוגן המשפחתי הזה, הורים שאומרים לך 'לא משנה מה, אנחנו נבוא לשמור על הילד', באמת לא הייתי מתמודדת. זו הייתה הזדמנות ממש טובה לחוות פריימריז. הרי רוב הפריימריז זה משהו כמו שלושה חודשים ומאות אלפי שקלים, כסף שאין לי להוציא. לא הייתי עושה פריימריז במצב אחר, ממקום כלכלי. פה הייתה הזדמנות וגם אז לא הלכתי אליה בקלות. היו לי בסך הכל שלושה ימים, כי הכרזתי שבוע לאחר כולם, עם עלות כספית מאוד זניחה שאפשר להמר עליה. בשנים האחרונות ראינו שמ-24 מנדטים ירדנו לשישה, והדבר החכם היה להגיד שאני תומכת במפלגה שלי, אבל לא מפתחת ציפיות שווא, אלא מגיעה ממקום בריא. מאוד שמחתי שקיבלנו שבעה מנדטים, זה היה וואו, כי היינו מתחת לאחוז החסימה. לא התאכזבתי שלא נכנסתי, הייתי ב'היי' אדיר. הכנתי את עצמי לכך שמקום תשיעי הוא לא סביר והכל בסדר. ותראי איך הגלגל מסתובב".

 

 

במועצה משכת אש כמי שהציפה את רוב הסוגיות החברתיות בעיר. תמשיכי באותו קו בכנסת?

"תמיד יראו בי מטרד במקום לראות בי מישהי שיכולה לגשר ולחבר קהילות, הרי בסופו של דבר כשאני בעירייה או בכנסת, אני על תקן אקטיביסטית, אבל כזו שבאה למקום שבו משנים. אני באה לתקן ואם זה לא הולך, אגיד את האמת שלי. אני מבינה את התפקיד שלי – לתקן, לא לצעוק עם מגפון. יש הרבה פניות ציבור שכיף לי לטפל וגם אם המאבק היה בן כמה חודשים, תמיד הייתי מצליחה לטפל בו וזה מדהים בעיניי, זה כוח אדיר, כמו העסקה הישירה של המנקות ברשות".

מן הסתם את גם מאוד גאה בהישג של שוויון מגדרי ברשות.

"בוודאי, אבל אני יכולה לספר לך שהיה חשש מאוד גדול בהנהלה. כמובן שלא דיברו איתי, כי אין שיח, אבל הבנתי שיש חשש שלא נעביר תקציב. אני הייתי מצביעה בעד התקציב, לא באתי להפיל את עינת. באתי לעזור, להיות חלק פעיל. לדעתי, הסיבה שאמרו לי 'תעבירי את זה', זה לא כי עניין אותם שוויון מגדרי, כי היה פחד שאתהפך או משהו".

"אני לא מכוונת למטרות ארוכות טווח". נעמה לזימי בכנסת

"אני לא מכוונת למטרות ארוכות טווח". נעמה לזימי בכנסת

לא נכון!

"כן, אני יודעת את זה מחברי מועצה. במקום לעשות איתי שיחה, לשאול אותי מה קורה, אמרו 'ניתן לה משהו' בתמורה. לי לא משנה באיזו דרך זה נעשה. אם התוצאה הסופית שאני עושה משהו מהפכני וחתרני והוא יכול לשנות כיוון למשהו הרבה יותר שוויוני וצודק עבור העיר שאני חיה בה ועבור ערים אחרות, מבחינתי שווה הכל. אני חייבת לציין שזה קרה בזכות השותפות, ובעיקר בזכות ביאטריז רוזן, שהיא יועצת ראש העיר לענייני מגדר, שפורשת בספטמבר. אני מקווה מאוד שעכשיו לא ינסו לחסל את כל הדברים האלה".

יש חשש שאחרי עזיבתך תהיה התדרדרות?

"יש במועצה חברים מדהימים. לא סתם הגשתי הרבה שאילתות והצעות לסדר עם שותפות, כי היה עם מי לעבוד. חבל לי שזה לא היה גם עם שותפים מהסיעה שלי. אני בטוחה שנמשיך לעבוד יחד בערוצים אחרים, חשובים לא פחות, ועם שאר חברי המועצה מכל הסיעות. זה התפקיד הציבורי שלי, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. להראות שיש פה לובי מאוד מגובש ומאוחד לעשייה. הסוגיה היא לא איך ירושלים נגדנו, אלא איך אני רותמת את ירושלים אליי. זה ממקום מאוד מפרה ובונה".

דמיינת שתשבי בממשלה כזו ימנית?

"זו ממשלה ימנית, ואני מאוד מקווה שממנה סוף סוף נוכל לדבר על מדיניות. ואם נגיע לזה, השגנו הישג אדיר".

"שלום" זו מילה שכבר לא קיימת בלקסיקון.

"היא תחזור ללקסיקון, אין מנוס מלדבר על פתרון מדיני. הקיפאון הזה אין לו תוחלת. זה קיפאון ששירת את ביבי כביבי, הוא לא שירת את מדינת ישראל. חוסר היכולת של ישראל להחליט שהיא מטפלת בסוגיה המדינית היא נקודת חולשה אדירה. סוף-סוף נוכל להתחיל לדבר על סדרי עדיפויות ומדיניות, ואני באמת מקווה שזה יבנה את מחנה השלום ומחנה השמאל כאלטרנטיבה. זה לא אומר שפעם הבאה נכבוש את הבחירות, אבל לפחות נוכל לדבר עם הציבור על מה אנחנו מביאים איתנו, מה אנחנו מאמינים בו. בשנים האחרונות קראו לנו בוגדים. אנחנו ששירתנו בצבא, שנלחמנו על חברה צודקת ומה יותר ציוני מלהילחם על חברה שוויונית, שלכל בן אדם שחי פה תהיה הזדמנות. מה יותר מלקיים את החזון הזה. לפעמים מדהים אותי איך הפכו אותנו למוקצים".

מה החלומות שלך לעתיד? תחזרי להתמודד על ראשות עיריית חיפה?

"אני לא מכוונת למטרות ארוכות טווח, כי זה נראה לי נורא לחיות בציפייה למשהו ספציפי ולא לתת לחיים עצמם להוביל. הנה, התמודדתי בפריימריז, לאחר שחשבתי שלא אעשה פריימריז בחיים, ובסוף זה קרה וזה הפתיע אותי מאוד. אני יודעת לומר שאם היה לי חלום פוליטי זה להיות שרת הרווחה או שרת השיכון. הלוואי שאיכשהו ומתי שהוא זה היה קורה, אבל להגיד לך שעכשיו אני עובדת בשביל זה, התשובה לא. וואלה זה חלום אדיר, קורת גג זו זכות יסוד שצריך לחתור אליה ויש הרבה מה לעשות בעניין הזה, והרווחה, מבחינתי, היא אחד המשרדים החשובים בממשלה. יש עוד הרבה זמן, אני לא רצה למרחקים ארוכים. בינתיים אני מתכוונת להיות כתובת לעבודה מאורגנת וזכויות עובדים בכנסת, משהו שדי הפקירו וחייבים לעסוק בו“.

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר