נוסטלגיה לסופ"ש | אין כמו לחם אחיד

ישבתי לי השבוע באיזו מסעדה בכרמל, חרקתי שיניים כשהזמנתי סלט ב-72 שקל (לא מחיר חריג לסלט בימינו), והמלצרית אמרה לי שהסלט מגיע בלי לחם ושלה אם ארצה להזמין פוקצ'ה. אמרתי שאשמח לכמה פרוסות לחם, אבל היא ענתה שאין לחם, יש רק פוקצ'ה. אז אמרתי שאני רוצה פוקצ'ה. המלצרית חידדה את העניין והסבירה שמה שיש בתפריט זה פוקצ'ה עם מטבלים. עניין של משהו כמו עוד 40 שקל.

עברו הימים שבהם יכולת לבקש כמה פרוסות לחם, לרוב ללא תוספת תשלום. גם עברו הימים שבהם יכולת לחרוק שיניים ולהזמין ג'בטה או לחם כפרי במחיר סביר. בהתחלה גבו המסעדות ובתי הקפה כמה שקלים על תוספת לחם, אחר כך הם השתכללו והציעו רק פוקצ'ה או לחם ביתי אחר, במחיר גבוה כמובן, ואז המציאו את המטבלים כאמצעי לניפוח מחיר הארוחה.

ואני, שבסך הכל רציתי כמה פרוסות לחם רגיל ליד הסלט שלי, נזכרתי בערגה בלחם האחיד של פעם. בשנות ילדותי היצע הלחמים היה מצומצם מאוד. כשגרתי ברחוב אהוד, מדי בוקר הלכתי למכולת של האחים גנץ לקנות לחמניות. היה רק סוג אחד של לחמניות, והן היו נפלאות. אז לא היינו קונים שקית של עשר, מקפיאים ומפשירים, אלא בדיוק את מספר הלחמניות המדויק שצריך לאותו הבוקר. הלחמניות הגיעו למכולת של גנץ ב-6:30 בדיוק, וב-8:00 הארגזים כבר היו ריקים. את הלחמנייה היינו חוצים ומורחים בפנים גבינה פרה ירוקה 9% (לא היו גבינות לבנות אחרות), פורסים עגבנייה עסיסית, והרי לפנינו ארוחת עשר נהדרת. בצהריים הייתי הולך שוב למכולת של גנץ, הפעם לקנות לחם.

כשעברנו לרחוב יותם התחלתי ללכת למכולת של קליין ברחוב יוכבד, לפעמים אפילו הרחקתי עד למכולת של יעקב ברחוב שמשון. כמו אצל גנץ, גם אצל קליין ויעקב היו שתי אופציות של לחם – לבן או שחור, חצי כיכר או כיכר שלמה. מי ידע אז מה זה ג'בטה, ופוקצ'ה או פרנה. לא היו לחמים מחיטה מלאה, כוסמין, שיבולת שועל או תערובת של תשעה דגנים. לבן או שחור – וזהו.

אף פעם לא הבנתי למה קראו ללחם שחור ככה, הרי הוא לא היה שחור. ללחם השחור קראנו גם לחם אחיד. לא ידעתי למה, הרי לא הכרנו לחם לא אחיד. מסתבר שבשנת 1942, כשהיה מחסור בייבוא החיטה לפלשתינה, המנדט הבריטי חוקק פקודה שלפיה חייבים לטחון בארץ את החיטה עם הקליפה, מחיר החיטה המלאה היה אחיד ונתון לצו פיקוח, ולכן קראו ללחם הזה לחם אחיד. כשהמנדט הבריטי פקע וחוקי המדינה החדשה אפשרו לטחון חיטה גם בלי הקליפה, החל ייצור של קמח לבן, ואז הצטרף הלחם הלבן (שהיה כמובן טעים יותר ובריא פחות) להיצע הקולינרי המרהיב של ארץ ישראל הישנה והטובה. ועם מריחה יפה של מרגרינה בלו בנד, זה היה מעדן.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אנחנו היינו קונים בכל יום חצי כיכר לחם אחיד. בכל בית היתה סכין גדולה שבאמצעותה פרסנו את הלחם לפרוסות עבות. זה היה לפני שאיזה גאון המציא את הלחם הפרוס. היה גם סוג של שדרוג – לחם קימל, שזה למעשה לחם אחיד עם גרגרי קימל, אבל אצלנו במשפחה מעולם לא התחברנו אליו. רק אצל סבתא שרה וסבא דוד בכרמל הצרפתי נאלצתי לאכול לחם קימל, בדרך כלל לצד דג מקרל שסבתא שלי היתה כובשת בצנצנת עם הרבה בצל, עלי דפנה וגרגרי פלפל אנגלי.

היו אז גם פיתות. לא כמו היום – תימניות, עבודת יד, עבות, נמתחות, מכוסמין או מחיטה מלאה – אלא פיתה דקה, כזו שמורחים בה חומוס מקופת שימורים של תלמה, מוסיפים מלפפון חמוץ של בית השיטה, וגם זו היתה אחלה ארוחת עשר למי שנמאס לו מהגבינה 9%.

כל ההמצאות של ימינו לא ישחזרו לעולם את הטעם הנפלא של פרוסת לחם אחיד עבה, ולצדה צנון טרי ובצל ירוק. הקשה של הלחם היה קשה, לקצה קראנו נשיקה, והיא היתה החלק הכי טוב של הלחם. בשבתות אבא שלי היה שם בטוסטר שתי פרוסות לחם אחיד עם גבינה צהובה ופרוסות עגבנייה. הטוסט הזה, עם הגבינה הנמסה שנמתחת מסטיק, היה ארוחת שבת הנפלאה יותר. לפעמים אבא היה משקיע, לוקח שלוש פרוסות לחם, מרוקן את הבפנים של הפרוסה האמצעית, שובר ביצה לתוך החלל שנוצר, סוגר עם הפרוסה השלישית, ושם בטוסטר עד שהביצה מוכנה. קראנו לזה ביצה בקן.

כל ארוחות הבוקר של היום, עם שלל הגבינות הגליליות, הסלמון הנורבגי (כבוש או מעושן), הקורנביף, ביצי השלו, הביצים העלומות, עלי הרוקט והקייל לא יתקרבו לעונג שבת של טוסט פשוט. עד היום אני מתגעגע ללחם האחיד.

וכשהייתי בן 15, ארבעה ימים לפני יום הולדתי, בשנת 1980, ג'ון לנון נרצח.

לחם פרוס (צילום: igorr1/depositphotos.com)