ברוך ליסיצקי ז"ל היה סוג של בן דוד שלי. למעשה, הוא היה בן דוד של אבא שלי, אבל בגיל הוא היה יותר קרוב אלי מאשר לאבי. כשהייתי ילד לא היו לי עדיין בני דודים, אז הוא ואחיו אברהם "ממי" ליסיצקי היו הדבר הכי קרוב לבני דודים שהיה לי אז. בן הדוד האמיתי היחיד שיש לי, ערן, נולד כשהייתי בן 20.
לא ממש הכרתי את ברוך. היה ביננו הבדל של 11 שנים, ובעוד שאנחנו גרנו בכרמל, הוא ומשפחתו התגוררו בקרית אליעזר. הייתי כמעט בן 8 כששמעתי את הסירה זועקת ביום כיפור של שנת 1973. עזבתי את משחק הלגו שבו העסקתי את עצמי וירדתי עם משפחתי למקלט של הבית ברחוב יותם 38, שם העברנו את הימים עם משפחות עבאדי, זיגלר, חטואל ועוד משפחה שאני כבר לא זוכר את שמה. אני זוכר במעורפל שהעברנו כמה ימים במקלט, כל המשפחות ביחד, כמובן בלי האבות שגויסו למלחמה.
אני זוכר במעורפל שגם כשהמלחמה הסתיימה, ברוך לא חזר. איש לא ידע מה קרה לו. חודשים אחרי המלחמה אבא שלי עוד הסתובב בחולות סיני וחיפש את בן דודו הנעדר. ואז, אחרי ארבעה חודשים של אי ודאות נוראית, נמצאו שרידי גופתו. בקושי הבנתי מה קורה, רק ידעתי שברוך נהרג כגיבור. כמה התרגשתי לראות בטלוויזיה, חודשים אחר כך, את דוד ליטמן, שבעצם היה דוד של אבא שלי, ואת דודה אסתר מקבלים את צל'ש הרמטכ"ל עבור בנם.
במשך הרבה מאוד שנים לא ידעתי מה בדיוק קרה, באיזה קרב ברוך נהרג וכמה הוא וחברי הצוות שלו הפכו למיתוס. עוד לא היתה אז ויקיפדיה. לא ידענו על החווה הסינית ועל קרבות הגבורה.
ברוך היה פנימיון. הוא למד בבית הספר הריאלי, כמוני. בטקס יום הזיכרון שנערך מדי שנה בבית הספר הייתי מקשיב טוב טוב לשמות הנופלים, מחכה לשמוע את שמו של ברוך ולחוש גאווה על בן דודי הגיבור, גם אם הוא לא באמת היה בן דוד שלי. גם בשנים הראשונות אחרי סיום לימודי בבית בירם הגעתי לטקס של יום הזיכרון, על מדים כמובן, כדי לצפות בטקס ולשמוע את שמו של ברוך. אני לא באמת זוכר את ברוך. אני זוכר את פינת ההנצחה לזכרו בבית של הוריו – פינה קטנה בדירה חשוכה תדיר, עם פגז גדול, כומתה, תמונה של ברוך וכמה סמלים ותעודות. גם הצל"ש היה מונח שם.
ברוך ליסיצקי ז"ל
רוצים להישאר מעודכנים?
בשלב מסוים הפסקתי ללכת לטקסים בריאלי, ובכל יום זיכרון הלכתי עם הורי לבית העלמין הצבאי בנוה דוד. תמיד ראיתי שם את אותם החברים של ברוך, שהמשיכו לפקוד את קברו ולכבד את זכרו. תמיד פגשתי את אותם השכנים שבאו לבקר את יקיריהם בקברים לידנו. תמיד הבטתי באותם החברים של ההורים שלי, שכל אחד בא להתייחד עם החלל הפרטי שלו.
לימים בגרתי והתחלתי לשמוע כל מיני מושגים. טנק הצוערים, החווה הסינית, חברים מהפנימייה. רק עשרות שנים מאוחר יותר, במסגרת כתבה שהכנתי לגיליון יום כיפור של העיתון שבו עבדתי, למדתי את הסיפור המדהים על טנק הצוערים ועל החברים מהפנימייה הצבאית שהיו תמיד ביחד – התגייסו ביחד, הלכו לשריון ביחד, נלחמו בגבורה ביחד באותו טנק ומתו ביחד. סיפור של חברות וגבורה.
טנק הצוערים הובא לפנימייה הצבאית, ועד היום הוא שם. הצוערים ברוך ליסיצקי, יורם גור, נמרוד גזית וישעיהו בן דב – שקיבלו כולם את צל"ש הרמטכ"ל על גבורתם – זכו אפילו בערך בוויקיפדיה (דרך מוזרה לזכות בהערכה, אבל הערך הוא מכובד ומפורט). הגאווה שנשאתי בלבי מגיל 8 גדלה עשרות מונים לאחר שקראתי על ברוך וחבריו.
למרבה המזל, ברוך הוא החלל היחיד במשפחתי עד היום. בן דודי היחיד ערן איבד רגל במלחמת לבנון השנייה. עד היום יש לאבא שלי תמונה מהעיתון של ערן בבית חולים רמב"ם, כשמירי בוהדנה באה לבקר אותו.
יש כאלו שאיבדו אבא במלחמה.
יש כאלו שאיבדו אח במלחמה.
יש כאלו שאיבדו חבר במלחמה.
יש כאלו שאיבדו יד במלחמה.
יש כאלו שאיבדו רגל במלחמה.
אבל אני שחקתי אותה.
אני איבדתי סוג של בן דוד במלחמה.
(בהשראת שירו של זאב טנא)
תגובות