יום העצמאות העצוב והמדכדך שעברנו, בלי חגיגות, בלי זיקוקים, בלי כלום, זרק אותי 43 שנים לאחור, אל יום העצמאות של שנת 1982 שנחגג במרכז הכרמל. ברחבת האודיטוריום נבנתה הבמה המרכזית של חיפה, ועליה נערך הפנינג רוק גדול ששיאו אמור היה להיות מופע של הלהקה החיפאית קילר הלוהטת, שהיתה אז בשיא הפופולריות שלה.
כששואלים אותי איך בכלל הגעתי להיות עיתונאי, התשובה שלי היא שהכל בזכות המשטרה שהפסיקה את ההופעה של קילר. כששואלים אותי או את חברי ושותפי לכתיבה יורם מארק רייך איך בכלל הפכנו לחברים ולשותפים ליצירה, התשובה היא אותה תשובה – הכל בזכות משטרת ישראל שהחליטה שחיפה צריכה ללכת לישון בחצות, גם בערב יום העצמאות.
הייתי אז נער צעיר בן 16, והלכתי לחגוג במרכז הכרמל עם חברי הטוב עמיר, כיום הנוירולוג הבכיר ד"ר עמיר. עד לאותה שנה, ימי העצמאות נחגגו בעיר הפועלים בעיקר במחולות, בריקודי עם, בנגינת אקורדיון ובזמר עברי. באותה השנה החליט מישהו בעירייה לתת לרוקנרול את הצ'אנס הגדול שלו. הליין כלל שלוש להקות חיפאיות – להקת הבלוז המצוינת פילינג בלוזי עם הגיטריסט האגדי דני שלוסברג, להקת הרוק המתקדם המיתולוגית טרנסאונד, גם היא עם אותו הגיטריסט האגדי דני שלוסברג, ושיאו של הערב אמור היה להיות הופעה להקת הפאנק קילר הלוהטת, דווקא בלי הגיטריסט האגדי דני שלוסברג (שניגן בעבר עם הלהקה), אבל עם המנהיג הכריזמתי ומלך הפאנק של חיפה מארק רייך.
קילר הלוהטת (צילום: באדיבות יורם מארק רייך)
הערב תוכנן להתחיל בשעה 20:00, אך כצפוי החל באיחור קל של יותר משעה. פילינג בלוזי נתנו מופע בלוז ארוך וטוב, ובהמשך טרנסאונד ניגנו שירים ארוכים, כמקובל באותה התקופה בז'אנר הזה, ורק לקראת חצות עלו חברי קילר לבמה להופעה שכולם חיכו לה. להקת הפאנק הראשונה בתולדות חיפה העלתה מופע פרוע שכלל חשיפת ישבנים, מעריצות שעולות לבמה לחרמן את הנגנים, בלגן מטורף וגיטרות שניסרו את הלילה בווליום עצום. הקילרים הספיקו לשיר את ההמנון של חיפה ("עיר של בתולות, ברחוב רק חתולות, אין עם מי לבלות, זוהי עיר של בתולות") ואת הלהיט הגדול ביותר שלהם "אני רוצה להיות ראש ממשלה" (שהיה אז בצמרת מצעדי הפזמונים), ואז, בדיוק בחצות, רבע שעה אחרי תחילת המופע, מישהו הפסיק את הזרם. בן רגע המופע הפך לאקוסטי.
יורם מארק רייך (צילום: אלבום פרטי)
רוצים להישאר מעודכנים?
בהתחלה חשבנו שיש תקלה בחשמל, אבל מהר מאוד התברר שניתנה הוראה חד משמעית להפסיק את ההופעה. המתופף אסף מרוז, כיום בלהקת איפה הילד, המשיך לתופף גם אחרי שהחשמל הופסק, עד ששוטרים ופקחים גררו אותו מהבמה.
יום עצמאות או לא יום עצמאות, חיפה של אז – כמו היום – היתה עיר של פועלים שהולכת לישון מוקדם. גם בערב יום ההולדת למדינה החליטו קברניטי העיר שיש לסיים את החגיגות בחצות. זה לא הסתיים בסיפור סינדרלה. חזרנו הביתה מאוכזבים, כעוסים וממורמרים.
חברי קילר הלוהטת (צילום: באדיבות יורם מארק רייך)
למחרת עדיין לא נרגעתי. כעסתי מאוד והתיישבתי לכתוב למנהיג להקת קילר הלוהטת. יצא משהו בין מכתב תמיכה לבין מניפסט לבין כתבה על אותו ערב עגום. הוצאתי בו את כל העצבים שלי על העירייה ועל המשטרה ועל פטרוני העיר. בן 16, אתם יודעים איך זה. מארק רייך, שהיה אז העורך של המדור האנרכיסטי "ראש קטן" – סוג של עיתון בתוך עיתון "כלבו" – פרסם את היצירה כלשונה בעיתון, וזו בעצם היתה הכתבה הראשונה שלי. לאחר הפרסום, מארק רייך התקשר אלי והציע לי לשמש כותב קבוע ב"ראש קטן", וכך החלה הקריירה העיתונאית שלי. במערכת של "ראש קטן" פגשתי יצורים הזויים וביזאריים כמו ז. פינקוס ומיקי שניצלבאום, הכרתי שם גם את מארק רייך עצמו, את לימור נחמיאס (היום סופרת ותסריטאית מוערכת) ואת שאר חבורת ראש קטן, ונמשכתי לעסק הזה.
כך הפכתי בעצם לעיתונאי, ממש בלי להתכוון לכך. כך החלה גם החברות שלי ושל מארק רייך – חברות שכוללת כתיבה משותפת והמון ארוחות שחיתות. פעם גם היינו עושים מדורי קומיקס ביחד. החברות הזו נמשכת מאז יום העצמאות ההוא, כבר 43 שנה. ובכל שנה ביום העצמאות אנחנו מציינים עוד שנה לחברות הזו. והכל בזכות משטרת ישראל, עם מעט עזרה מעיריית חיפה.
הכתבה שפורסמה ב"ראש קטן"
תגובות