באחת מהחופשות האחרונות לקחתי את בת הזקונים שלי ליום כיף בחיפה. סוג של טיול שורשים. נסענו מהבית באוטובוס לתחנת הרכבת בחדרה, משם ברכבת למרכזיית המפרץ ולאחר מכן ברכבלית לאוניברסיטה. עלינו שוב על אוטובוס, הפעם למרכז הכרמל, משם בכרמלית לעיר התחתית, מטרונית לרכבת ועוד אוטובוס הביתה. אחלה בילוי בחמישה כלי תחבורה ציבורית שונים.
באוניברסיטה הלכנו לבקר במוזיאון הכט, ולאחריו צעדנו לספריית האוניברסיטה. הילדה נדהמה מגודלה של הספרייה ומהמספר העצום של הספרים. אבל רק לכמה דקות. מהר מאוד העניין מוצה, והייתי צריך לחפש עבורה את האטרקציה הבאה. אני, לעומת זאת, שעשיתי שניים וחצי תארים אקדמיים באוניברסיטת חיפה, נתקפתי געגועים – לספרייה הספציפית הזאת, וגם לימי הספריות של נעורי.
נחזור חמישה עשורים לאחור. הייתי ילד סקרן, אוהב ללמוד, אוהב לדעת, אוהב לקרוא. הייתי קורא המון. בהתחלה קראתי את "אצבעוני" ואת "דובון", בהמשך קיבלתי מדי יום שלישי לתיבת הדואר את "מעריב לנוער", היה לי מנוי גם ל"הארץ שלנו" ולעיתון הספורט "פנדל". בהמשך, כשקצת גדלתי, הייתי מנוי גם על "להיטון", וכשלמדתי אנגלית הלכתי לקיוסק פעם בחודש כדי לקנות את הגיליון של מגזין ההומור האמריקאי "mad". קראתי הכל, מהשער הקדמי ועד לשער האחורי. לא דילגתי על אף מדור. בבית היתה לנו אנציקלופדיה עברית, ומכלל, ותרבות ובריטניקה. זה לא היה חריג. כל בית החזיק אז כמה אנציקלופדיות.
וכמובן ספרים. המון ספרים. וזה לא שהייתי חריג. ככה היו כל בני גילי. פעם בשבוע לספרייה העירונית ברחוב קלר, ליד חורשת האורנים (כשעוד היתה שם חורשה), ולוקח שבעה ספרים – אחד לכל יום. היה לי מנוי גם לספרייה באנגלית במרכז הכרמל. וכשהיו לנו עבודות להגיש בבית הספר, היינו יורדים בקו 12 מאחוזה לספריית פבזנר בהדר, מעבירים שם שעות ומסיימים עם חצי מנה פלאפל ברחוב החלוץ. וכשהיו עבודות ממש גדולות, עלינו בקו 37 לאוניברסיטה, ובחרדת קודש נכנסים לספרייה הענקית. הכל היה ידני, החיפוש בוצע באמצעות כרטיסיות והרישום היה על כרטיס השאלות.
ספריית פבזנר (צילום: אתר עיריית חיפה)
תמיד מצאתי ספרים שריתקו אותי. לאורך כל הילדות שלי קראתי בקצב של ספר ביום. גם בחופשים, בין הים לבריכה ובין הסקייטבורד לסטנגה, תמיד הקפדתי לקרוא. "קופיקו", "צ'יפופו", "תוכידס", "חסמב"ה", "השביעית הסודית", "דני דין". מתח, ריגול, מדע בדיוני. הספרים הובילו אותי אל מחוזות הדמיון. כל ספרי קארל מאי שלחו אותי למערב הפרוע, כך גם ספריו של ביל קרטר. עם "פנג הלבן" ביקרתי באלסקה, ו"טרזן" ו"מוגלי" העיפו אותי לג'ונגל. אייזק אסימוב טייל איתי במרחבי הגלקסיות, ופטריק קים… נו טוב, אני מעדיף לא להרחיב על השפעתו של פטריק קים עלי. כששלטתי באנגלית קראתי עשרות ספרים על חבורת peanuts ועל צ'ארלי בראון וסנופי, גם את הרפתקאותיהם של "אובליקס" ו"טין טין". אז עוד לא תרגמו אותם לעברית.
רוצים להישאר מעודכנים?
בכל קיץ הייתי מעביר את החופש הגדול אצל סבא וסבתא בפרדס חנה, אז הם עשו לי מנוי גם בספרייה של המתנ"ס המקומי, והספרנית נדהמה מהילד העירוני שמגיע למושבה ולוקח שבעה ספרים במכה. גם בפרדס חנה, בבית קרקע עם ברווזים, תרנגולות, כלבים, גינת ירק, עצי פרי ושאר פעילויות טבע, עדיין הקפדתי לקרוא. אצל סבא וסבתא הבולשביקים בפרדס חנה קראתי גם "משמר לילדים" – המוסף של עיתון "על המשמר", ואצל סבא וסבתא הסוציאליסטים בחיפה קראתי "דבר לילדים" – המוסף של עיתון "דבר".
קראתי וקראתי וקראתי. לא היו אז סמארטפונים, לא אינטרנט, אפילו לא מחשב. ראשוני משחקי האטרי הגיעו לארץ כשכבר הייתי נער בוגר.
היתה לנו טלוויזיה שחור-לבן עם ערוץ בודד, ולמרות ששודרו בו סדרות כמו "בית קטן בערבה" ו"איים אבודים", העדפתי להסתגר בחדר ולקרוא.
אבל עם הזמן, הטכנולוגיה ניצחה את תרבות הספר. הכל הפך ממוחשב. ויקיפדיה הביסה את האנציקלופדיה. קובץ דיגיטלי הפך יעיל יותר מהררי ספרים. אם בלימודי התואר הראשון בכלכלה ואחר כך במשפטים עוד הייתי מדי פעם רובץ בספרייה, את התואר ה-M.A שלי עשיתי ברופין בלי להיכנס פעם אחת לספרייה. אני עדיין קורא, אבל הרבה פחות מפעם – כמה עמודים לפני השינה לפני שאני נרדם.
אני לא יודע כמה מהספריות של פעם עוד קיימות, אני לא יודע כמה אנשים באים לבקר בספריות שעדיין קיימות, אבל אני מניח שהגיל הממוצע הוא גבוה. אפילו מאוד. לא זכור לי שאי פעם מי מילדי הלך לספרייה. או החליף ספר. או קרא ספר. או אפילו עיתון. הילדים היום לא קוראים ספרים. פעם שאלתי את בני הבכור, היום בן 23, מתי בפעם האחרונה הוא קרה ספר ואיזה ספר זה היה. הוא ענה לי "התחלתי לקרוא את 'מעשה בחמישה בלונים' אבל הפסקתי בבלון השלישי", וחזר לטלפון הנייד.
יונה
אני עדיין קוראת ומחליפה בספריית פבזנר כי יש שם מבחר עצום ,גם הבת של והנכדים בספריית יד לבנים משאילים ספרים.אנחנו עדיין אוהבים לקרוא את המילה המודפסת
שלמה ספרן
וככה זה,
עם הספר סוגר את שער הספר
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
ילדים לא הולכים לספריה מעצמם.
זה הרגל שהורים אוהבי ספר מקנים לילדיהם.
כשביקור שבועי בספריה הוא בילוי שבועי,
כשהקראת סיפור לפני השינה הוא טקס יומי,
וכשההורים עצמם קוראים ספרים ולא רק גולשים בטלפון-
או אז יש סיכוי שהילדים יגדלו להיות אנשים קוראים.
וכן, יש עדיין ילדים ומבוגרים שמבקרים בספריה.
משה הופמן
והיו גם אהבות שפרחו שם…כילדים\מתבגרים הלכנו בימים שקיווינו להתקל "במקרה" במושא אהבתנו…
ספרנית חיפאית
נוסטלגיה יפה לכותרות אבל פלצנות לשמה ויהירות בנוסח "אוי, כמה טוב היה בזמני כי הדור שלי הכי חכם והדור של היום דפוק, ריקני ומחובר למסכים". זה פשוט מנותק מהמציאות.
מוזמן להיכנס לספריות הציבוריות בשעות אחה"צ ולראות כמה ילדים יש שם, ברמה שלפעמים צריך ממש לבקש שייצאו כי חייבים לסגור. מוזמן לפגוש ילדים שבאים לצייר ולשחק ומביאים לצוות ציורים, ממתקים ואפילו מבקשים לחבק.
ריח הזלזול גם בילדים של היום וגם בספרנימ/ות ובספריות בנות ימינו פשוט מעליב. מזמינה ילדים להתעלם מההתנשאות הזו ולהמשיך להגיע לספריות.