נוסטלגיה לסופ"ש | ג'ק והאפונים והחבר מדהבייה

בפוסט הנוסטלגיה הראשון שלי בפייסבוק כתבתי על המאהל הארעי שנבנה בקיץ 84' בחוף הים דרומית לחוף הדרומי. הפוסט שעסק בגעגוע לדהבייה היה בעצם יריית הפתיחה לרצף בלתי נגמר של סיפורי נוסטלגיה מכל הסוגים ומכל הזמנים – רצף שהפך לקבוצת פייסבוק מצליחה ולמדור קבוע ב"כלבו".

למרות שדהבייה פעלה רק חודשים ספורים, לא מעט אנשים שאני מכיר שמקוטלגים אצלי כ"חברים מדהבייה". כלומר כאלו שהכרתי באותם הימים – ובעיקר הלילות – העליזים בחוף של דהביה. עם חלק מהם אני בקשר עד היום. עם אחת מהן אפילו כמעט התחתנתי (לא מאהבה אלא מפני שהיא רצתה לא להתגייס, ואני חשבתי שאולי אזכה למשהו ממנה בתור בעלה החוקי). 41 שנים עברו מאז, ועדיין יש לי לא מעט חברים מדהביה.

אחד מהם הוא ג'קי רזון. עד לפני כמה שנים לא ידעתי את שם משפחתו, עבורי הוא היה תמיד ג'קי מדהבייה. ג'קי הוא בן גילי. למעשה, אני מבוגר ממנו בחודש ושבוע. הכרנו באותו קיץ של אהבה בשנת 1984. שנינו היינו אז בני 19 – צעירים, יפים, מבולבלים. חיפשנו את השקט והשלווה והרוח והשמש והים. בחופשות מהצבא רבצנו במאהל על הגבעה מול הים, שמענו בלופ אינסופי מערכונים של יונתן גפן עם דני ליטני ויעל לוי, כתבנו שירים, שמענו בלוז, שתינו בירה לא קרה, הסתכלנו על הים ועל השמים, וחשבנו על אלוהים.

ג'קי לא היה דברן גדול, בלשון המעטה. אני זוכר אותו כאדם טוב, נחמד, נעים הליכות, צנוע ושקט. בסוף אותו הקיץ פשטו פקחי מינהל מקרקעי ישראל על המאהל והרסו אותו, ודרכיהם של כל החברים מדהבייה נפרדו. לא הייתי בקשר עם ג'קי, פה ושם ראיתי אותו במרכז הכרמל, עד שבשנת 1992 שמעתי שהוא פתח בעיר התחתית פאב בשם ג'ק והאפונים. היינו אז בני 27 – גיל שבו לא מעט אמנים גדולים כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, קורט קוביין, אמי ויינהאוס וג'ניס ג'ופלין החזירו ציוד לבקו"ם ונפרדו מהעולם. לפתוח פאב בגיל 27, ועוד באזור די נידח, שנים רבות לפני שראש העיר יונה יהב העביר את מרכז הכובד של חיי הלילה מהכרמל לעיר התחתית, זה היה חתיכת מהלך אמיץ.

ג'קי רזון (צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של הבולגרי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

ג'ק והאפונים היה אחלה פאב. ג'קי התגלה כאחד שיודע לתפעל מקום – וגם לבשל. היו שם מוזיקה מעולה, אווירה נהדרת ואנרגיות טובות. אנחנו, ילדים טובים מהכרמל, התחלנו לרדת לעיר התחתית בגלל ג'קי. אני לא ידוע מה מגנט אותי לשם. אמנם היינו חברים מדהביה, אבל לא ממש חברים קרובים, יותר חברים של "שלום שלום". באותן השנים כתבתי באחד ממקומוני העיר על חיי לילה בחיפה. בעוד שפאבים אחרים (וכמובן שגם מועדונים) תמיד רצו שאבוא אליהם, אכתוב עליהם ואפרסם אותם, ג'קי מעולם לא ביקש שאכתוב עליו, גם לא הסכים להתראיין, בטח לא להצטלם. הוא לא היה איש של יחסי ציבור אלא זה שעומד מאחור, בדרך כלל באזור המטבח. במעורפל, בין אדי האלכוהול, אני זוכר שהיתה לו מומחיות בהכנת טרטר בקר ובעישון טונה.

במשך השנים נדד ג'ק והאפונים אל הקצה של רחוב שיבת ציון, אחר כך לרחוב הבנקים פינת רחוב יפו, אבל האופי של ג'ק והאפונים נשאר. ג'ק והאפונים היה ג'קי רזון, שהפך לאחד מהבולטים שבאנשי חיי הלילה בחיפה. הוא היה מעורב בעוד כמה עסקים כמו המפלט, המרתף, המרתף 2, בית היין בציר 98', איזי וסינקופה, אבל אליהם פחות התחברתי. בשבילי הוא תמיד היה ג'קי מדהבייה ומג'ק והאפונים.

לסיפור הזה אין האפי אנדינג. בשנת 2017 סגר ג'קי את ג'ק והאפונים עם בטן מלאה על העירייה בכלל ועל מינהלת העיר התחתית בפרט, ושלוש שנים מאוחר יותר הוא חזר בגדול כשפתח את החמארה הבולגרית עם ארז יעקובי. יעקובי הוא ההיפך המוחלט מג'קי. הוא עמד בפרונט והיה אחראי על היח"צ ועל האירוח בחמארה, וג'קי נשאר מאחור, במעמקי המטבח, שם הוא הכין אוכל בלקני יוצא מן הכלל. גם אז, כשבאתי לכתוב על המקום, הוא לא גילה התלהבות, סירב להצטלם, השאיר את הבמה התקשורתית לשותפו, והכין לי טונה מעושנת ומאפה בולגרי מופלא בשם בניצה.

לפני פחות מנה החמארה הבולגרית נסגרה. הקורונה והמלחמה, אתם יודעים. אין לי מושג מה ג'קי עושה היום. הניסיונות לברר על אודותיו נחלו כישלון מוחלט. אני כן יודע שני דברים – הראשון הוא שאני מתגעגע ללילות של ג'ק והאפונים, והשני הוא שבשבילי ג'קי תמיד יישאר חבר מדהבייה.

ג'קי רזון וארז יעקובי בבולגרי (צילום: חגית הורנשטיין)