בשנות ה-90 החזקתי באחד מהתפקידים הנחשקים ביותר במקומון "קול חיפה" – מבקר המופעים של העיתון. כן, פעם בכל עיתון היה אדם בר מזל שהחזיק בתפקיד הזה. תחשבו איזו עבודה נהדרת זו – ללכת להופעות, לשתות בטירוף, לאכול הררי צ'יפס כדי לספוג את האלכוהול, לפגוש את האמנים אחרי המופע – ועוד לקבל על זה כסף.
זו היתה תקופה שבה התקיימו בעיר הופעות רוק בהיקף גדול שכנראה לא יחזור לעולם. ואלה היו הופעות מהטופ של הטופ. במועדונים של שלומי מנגר – ההיי וויי, העיר השנייה, הסיטי הול – ובמועדונים בקריות כמו הפאבליק והשלולית והאוכף הופיעו הגדולים ביותר. במרתף 10 נערכו הופעות אינטימיות שבהן ישבנו על מחצלת במרחק נגיעה מהאמן; אבל יותר מכל אהבתי את ההופעות בפאב האינדיגו בדניה.
למשך תקופה קצרה היתה בדניה – שכונת וילות נטולת חיי לילה – איזושהי סצנה בליינית. בדניה א' פעלו פאב האינדיגו ומועדון האינסיידר, ובדניה ב' פעל פאב האוכף. היתה אז גם מסעדה סינית. דניה היתה קצת תוססת, בדגש על המילה קצת. אני ננעלתי על האינדיגו. בני משפחת משה שניהלו את המקום ביד רמה הביאו הופעות של אמני רוק מהשורה הראשונה ונתנו במה גם לאמנים מקומיים.
האינדיגו היה מקום די קטן, שבו יכולת לשבת מטר מהאמן במהלך ההופעה, ולאחריה גם לשבת איתו לבירה או לג'וינט (או לשניהם). האחים ישראל ושחק משה ניהלו את המקום; אשתו של ישראל, שושי, היתה המארחת, היחצנית, אשת השיווק ואחראית משמרת; האמא דינה ניהלה את המטבח; האבא אברהם עזר לה; וגם האח הקטן אריק עזר איפה שצריך. עסק משפחתי.
כולם הופיעו שם. ירמי קפלן, ג'נגו, קילר הלוהטת, נושאי המגבעת, צביקה פיק, ג'וני שועלי ומאיר אריאל (לפעמים עם הילדים), וגם להקות חיפאיות כמו גזע האנשים, גוד אנד בלוז ודודי פרידמן. לילות שישי היו חזקים במיוחד עם להקת גאמה שעשתה שם מופעי קאברים ועם אנשים שבאו לרקוד.
האינדיגו (צילום: האלבום הפרטי של שחק משה)
הגעתי לאינדיגו לראשונה בשנת 1991, כאשר שושי הזמינה אותי לאחד מהמופעים הראשונים שם. התיישבתי בשולחן הכי קרוב לכניסה, הזמנתי חצי ליטר בירה, כוסית טקילה להקפצה עם לימון ומלח, וההופעה של תערובת אסקוט יצאה לדרך. הורדתי שם המון בירות שנשטפו בהמון טקילות, ונשפכתי. חזרתי הביתה גמור, ובכוחותי האחרונים נמרחתי על המקלדת וכתבתי ביקורת על המופע. הייתי מחוק, הידיים רעדו והראש היה מסוחרר. התוצאה היתה ביקורת מבולבלת על מופע רוק בפאב אפלולי. העורך מת על זה. "תמשיך ככה, זה ניו ג'ורנליזם במיטבו", הוא צרח.
ובכן, המשכתי. גם ללכת לאינדיגו וגם לכתוב ביקורות. משום מה שושי תמיד שמרה לי את אותו כיסא באותו שולחן, והמלצריות תמיד הביאו לי חצי ליטר בירה, שוט של טקילה, מלח ולימון. הסידור הזה הלך נפלא. בעיתון מתו על הכתיבה שלי, ואני אהבתי את העבודה שלי. היו אמנים שבאו לאינדיגו שוב ושוב, ואני הלכתי לעוד ועוד הופעות שלהם. תמיד באותו כיסא. פעם אחת איחרתי ונכנסתי להופעה של ג'נגו בשיר השני. ג'נגו הפסיק לנגן ואמר: "הפחדת אותי. ראיתי שהכיסא שלך ריק, חשבתי אולי קרה משהו". זו היתה בערך ההופעה ה-20 של ג'נגו שבה נכחתי. פעם אחרת, אחרי הופעה ענקית, ניגשתי לירמי קפלן להגיד לו שהוא גדול מהחיים. הוא הדביק לי נשיקה. בקטע סטרייטי כמובן. 20 שנה מאוחר יותר נהפוך לחברים טובים.
רוצים להישאר מעודכנים?
ככה עברו שנות ה-90. הייתי צעיר ויפה, וחשבתי שגם החיים יפים. זה היה לפני שהתחלתי לחטוף כאפות מהחיים. ראיתי הופעות של ניק קייב, מרקיורי רייב ופיית' נו מור במועדונים של מנגר. אצל ברני הוך במרתף 10 ראיתי את עמיר לב, דן תורן, שם טוב לוי, שלמה יידוב ואפילו קרן אן. בחוות החיות של דובי שיפמן ראיתי את רוקפור – הלהקה האהובה עלי. באתי ב-20:00 כמו ילד טוב מהכרמל כי ככה היה כתוב בהזמנה, וההופעה החלה בחצות. עד שאלי לולאי ומארק לזר עלו לנגן, כבר הייתי מפוצץ מאלכוהול כמו בגבי – הדמות האהובה עלי מ"טריינספוטינג".
אבל יותר מכל אני מתגעגע לאינדיגו. לאוכל הביתי של דינה, לחיוך המקסים של שושי, לבירה עם ישראל, לשיחה חסרת משמעות עם שחק. ואז לשמוע את אוהד פישופ צורח שהוא אשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת, אז קנו לעצמכם מתנה לחג, או את מני בגר שר "זה היה ביתי". פעם הופיעו יצחק קלפטר באינדיגו ודני ליטני באינסיידר הסמוך. הדילמה לאן ללכת נפתרה כשאביב ספקטור התנצל שאין כרטיסים לליטני, סולד אאוט. אז הלכתי לקלפטר. ליטני סיים קצת קודם, ובסוף ההופעה שלו בא להרטיב את הגרון באינדיגו. "יאללה דני, תעלה לבמה, נעשה קצת בלוז", קרא לו קלפטר. אז ליטני עלה ושניהם עשו בלוז. שבוע אחר כך גם ארז נץ הופיע. היה פגז.
קריוקי באינדיגו (צילום: האלבום הפרטי של שחק משה)
אפילוג
האינדיגו נסגר בשנת 1999. דינה משה נפטרה לפני כשלוש שנים, כך גם קלפטר. אריק משה חלה בסרטן והלך לעולמו. דובי שיפמן מת בנסיבות טרגיות לפני כמה שנים. ישראל משה הפך לשף מוערך ופעיל בסצנה הקולינרית בחיפה, אין לי מושג מה קורה איתו היום. שחק משה עזב את חיי הלילה ועובד בהולמס פלייס. שושי התגרשה מישראל, והתחתנה עם פאדי קרמאן, בן מחזור שלי בבית הספר הריאלי. הם חזק בסצנת האוכל בעיר.
לפני כמה שנים נוצר קשר אישי מיוחד ביני לבין ירמי קפלן. כשמישהו במשפחה שלי היה במצב אישי קשה, ירמי בא לעזור. מאז אני חב לו המון. הוא אגב לא רק רוקר אדיר אלא אדם מקסים. עד היום אנחנו בקשר טוב.
"קול חיפה" נסגר בשנת 1996. עברתי ל"ידיעות חיפה", אבל שם המשבצת של מבקר ההופעות היתה תפוסה על ידי עורך תרבות שלא היה מוכן בשום אופן לוותר על התפקיד הכי כיפי בתקשורת המקומית. אז הפכתי למבקר מסעדות ועשיתי את זה במשך 24 שנים. החיים שלי עברו הרבה תהפוכות. התחתנתי, התגרשתי, שוב התחתנתי, שוב התגרשתי, שוב התחתנתי, הולדתי ילדים, אימצתי ילדים, הפכתי לסבא צעיר ומגניב, הפסקתי לשתות בימים, וכמו שגבריאל בלחסן המנוח היה אומר – "אני מעשן רק כשאני צריך, אף פעם לא יותר ממה שאני צריך".
הופעה באינדיגו (צילום: האלבום הפרטי של שחק משה)
מגחכת
"מבקר מסעדות", עלק…. אדם שאין לו שמץ של מושג באוכל, והדבר היחיד שהוא ידע לעשות זה לשים חריף על כל דבר….