הסיפור שלנו אמנם מתפרסם בסוכות, אבל הוא מתחיל בכלל ביום כיפור. את כיפור האחרון העברתי במושב צופר בערבה. ירדתי למדבר להתבודד וליהנות מהשקט, מהשלווה, מהרוגע ומכל מה שיש למדבר להציע. פרט לתאילנדים שמסתובבים בשבילי המושב, עובדים, מבשלים ומקשקשים, לא ראיתי נפש חיה. נראה שמעט הישראלים שחיים בצופר בפרט ובערבה בכלל נעלמו מהנוף המקומי. הם מכונסים בביתם עם המזגן, והערבה כולה הפכה למובלעת תאילנדית.
ואז ראיתי פתאום אשה ישראלית מתקרבת לעברי. "קצת הלכתי לאיבוד, אתה יודע איפה הצימר של שמעון?", היא שאלה. עניתי שאין לי מושג ושגם אני אורח כאן. "רגע, אתה ליאור פרי, נכון?", היא צהלה, "איזה קטע לראות אותך בסוף העולם. אני דנית, אני חיפאית ואני קוראת את הסיפורים שלך ב'כלבו' ובקבוצת הנוסטלגיה שלך". בזמן שעוד שהייתי המום מכך שבאמצע שום מקום אני מוצא מישהי שקוראת אותי באדיקות, היא התקשרה לבעלה. "שמע קטע", היא אמרה לו, "הלכתי לאיבוד, אני לא מוצאת את הצימר, אבל פגשתי כאן את ליאור פרי, ההוא שכותב את סיפורי הנוסטלגיה על חיפה. הוא עוזר לי למצוא את הצימר". ולי היא אמרה: "בעלי נגנב מזה שאתה כאן. הוא מחכה לך, מת להכיר אותך".
פסענו בשבילי המושב (שנראים כולם זהים, ולכן הקושי למצוא את הצימר), ודנית שאלה אותי מאיפה כל הרעיונות לסיפורים. הסברתי לה שזה בסך הכל מהזיכרון, עם טריגרים מדי פעם. למשל, אני רואה אצטרובל עם צנוברים על המדרכה – וחוזר לימים שבהם פיצחנו צנוברים. אני אוכל משמש – וכותב על איך אספנו גוגואים, שיחקנו בהם ושפשפנו את הראש שלהם כדי לעשות משרוקיות. אני רואה בלורה – ונזכר בימי הגולות, כשלכל ילד היתה שקית גדולה של גולות, ובכל חצר בכרמל היו בורות קטנים למשחקי הגולות.
ואז, קצת לפני הצימר של דנית, ראיתי מין בית עץ. כלומר לא ממש בית עץ – שלוש פלטות, אבל לא צריך יותר מזה. המחשבה שילד או שניים לקחו פלטות, ובמשך חצי שעה לא היו עם הראש בתוך הסמארטפון אלא דפקו מסמרים וחיזקו את הבסיס, שימחה אותי. "עוד שבוע-שבועיים אכתוב סיפור על ילדי בית העץ, ואת תזכרי שהכל התחיל כאן, בצופר, כשעזרתי לך לחפש את הצימר", אמרתי לדנית.
רוצים להישאר מעודכנים?
אמרתי וקיימתי.
פעם הילדות היתה אחרת. היינו משחקים בגולות, יוצרים משרוקיות מגרעיני משמש, אוספים מסטיקיונים, ממלאים אלבומים עם כרטיסים שקנינו במכולת של גנץ ואוספים אלבומים של כדורגלנים ושל מדינות על פני הגלובוס. היינו קוראים מעריב לנוער, ואת הפוסטר באמצע הגיליון מדביקים על הקיר, משחקים מדרכות, עמודו, געגע ומחניים, וכשלא היה כדור היינו משחקים חמור ארוך, דג מלוח וגולם במעגל.
וכן, גם בנינו בתי עץ. לא ביקשנו עזרה מההורים, לא קנינו עצים מן המוכן, לא התחננו לנגר שיכין לנו לוחות עץ. אלתרנו. טיילנו בוואדיות של אחוזה ורוממה, חיפשנו לוחות דיקט ושיירי עצים מאתרי בנייה, לקחנו מאבא פטיש ומסמרים – ובנינו בית עץ. עבדנו שעות על גבי שעות – מנסרים, משייפים, דופקים מסמרים ובונים את בית החלומות שלנו. בדרך כלל התוצאה הסופית היתה לא משהו. איזו פלטה לשבת עליה, קיר רופף שאסור להישען עליו כי הוא ייפול, אבל לא היינו צריכים שום דבר יותר מכך. היום יש בתים שבהם נגר מקצועי בונה בחצר בית מעץ מתוקתק, עם חלונות, עם גג ועם מרפסת קטנה. אבל דבר לא משתווה בכיף שלו ללשהות בבית עץ מצ'וקמק שבנית לבד.
המשימה הכי חשובה היתה למצוא עץ מתאים, כזה שיהיה חזק, עבה, עם פיצול לשלושה ענפים חסונים, שניתן יהיה לבנות עליו משטח יציב. כל השאר היה בונוס. כדי לעלות על בית העץ דפקנו פיסות עץ קצרות לאורך הגזע, והן שימשו לנו סולם.
ואם כבר בתי עץ וסוכות, היום ניגשים לחנות הקרובה למקום מגוריכם, קונים סוכה, מרכיבים ברבע שעה – וזהו. פעם, ילדי בית העץ היו יורדים מהעץ ונרתמים למלאכת בניית הסוכה. פילחנו עצים מאתר בנייה, דפקנו כמה מסמרים, כיסחנו כמה סדינים מחבל הכביסה, ועשינו רונדלים סביב השכונה כדי למצוא סכך. הסוכה היתה לא סימטרית, לא יציבה, עם הפרשי גובה עצומים בין צד לצד, נגיעה לא נכונה והכל עלול להתפרק, אבל זו היתה הסוכה שלנו, סוכה שבנינו לבד כדי שנשב בה שמונה ימים (או יום אחד, אם מישהו בטעות נשען על אחד העמודים). שום סוכה חדשה של ימינו, מרווחת וגדולה ככל שתהיה, לא תספק את האושר שהיה לנו, ילדי הרחובות יותם, אהוד ויוכבד (ולפעמים גם ילדי רחוב שמשון), כשהצלחנו לבנות סוכה רעועה בכוחות עצמנו.
נחזור לענייננו. אני זוכר איך חברי הטוב עמיר ואני בנינו בית עץ בחצר הבית שלו ברחוב אהוד. בנינו את בית העץ הכי גבוה שאפשר כדי שילדים קטנים יפחדו לעלות. עמיר היה חובב אלקטרוניקה, אז הוא בנה אינטרקום שמי שעל העץ יוכל לדבר עם מי שלמטה. הוא יצר גם אורגן אורות בשביל להפעיל בערב, שוקר חשמלי למקרה שילדים גדולים מאיתנו יתעקשו לפלוש למרחב הפרטי שלנו, ואורגן שניגן מוזיקה אלקטרונית הרבה לפני שהמוזיקה האלקטרונית נכנסה לחיינו. ישבנו שעות בבית העץ שלנו. דיברנו על החיים, הסתכלנו על השכונה וחשבנו מה יהיה הצעד הבא. אולי לקטוף פירות מהעצים ברחוב יותם, להחליק בסקייטבורד את שער הגיא אוללכת למכולת של גנץ, נשאל אם הם צריכים עזרה עם המשלוחים בתלת אופן שלהם.
אלו היו החיים שלנו. פשוטים, חסרי תחכום, בסיסיים מאד. וכל מה שהייתי צריך זה בית עץ מצ'וקמק בערבה כדי להיזכר בימים הנפלאים ההם.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
כתבה נפלאה.
זיכרונות מרגשים לילדות מופלאה (גם ילדי רחוב מוריה נהנו מאותן חוויות ילדות)