נוסטלגיה לסופ"ש | הסיפור המופלא על המפיק קליפורניה דרימינג

בשנות ה-70 וה-80 היו המדרגות של בית רוטשילד מקום המפגש של כל הביטניקים, הפריקים, התימהוניים, הלוזרים וההזויים של חיפה. אנשים היו יושבים שעות על המדרגות, מדברים על הא ועל דא, בעיקר על הא.

היו שם סם הימאי, שהיה מעביר לכל מי שנאות להקשיב לו הרצאות אינסופיות על בורסה, מניות, אופציות, השקעות בנדל"ן ואיך להתעשר, וכל זאת כשלו עצמו לא היו חמישה שקלים לכוס תה עם נענע בבית הקפה הסמוך; וערן אריסטובולוס שלא הפסיק לקשקש על פילוסופיה, גוף ונפש ומהות החיים, ולצטט באופן שגוי את אריסטו ואת אפלטון בזמן שהוא עצמו לא סיים כיתה י' ולא קרא ספר מאז "דנידין" בכיתה ג'; והבמאי האגדי אביתר שקראנו לו פולנסקי, שברבר במשך שנים על הסרט שהוא מתכונן לעשות, וכבר היו לו תסריט, דמויות וליהוק מתוכנן, אבל הוא לא צילם שוט מימיו כי הוריו סירבו למשכן את המכולת שלהם כדי לממן לו את הסרט; ואורן יקר שקראנו לו בירדי; ואילן אמד שקראנו לו אילן המחוק; וחיים ביאפרה שהיה רזה בטירוף; ואבי רומנו שהיה אבי עושה הפרצופים. אבל מכל הדמויות במדרגות בית רוטשילד סקרנה אותי בעיקר דמותו של קליפורניה דרימינג.

שמו היה ג'ון הנדרסון או ג'ימי אנדרסון או משהו כזה, אבל כולנו קראנו לו קליפורניה דרימינג כי הוא התגאה בכך שהיה המפיק של להקת המאמאס והפאפאס ("האמהות והאבות" קראו להם בישראל) כשחבריה הקליטו את השיר האגדי "קליפורניה דרימינג".

דרימינג היה מבוגר מאיתנו. הוא סיפר לנו שגדל בארצות הברית ושבשנות ה-60, כשהיה בחור צעיר, הוא עזב את הקולג' כדי להצטרף לעולם המוזיקה, והיה חזק מאוד בסצנת הסיקסטיז, דור הפרחים, ילדי וודסטוק, ההיפים וכל זה. לישראל הוא עלה בשנות ה-70, אחרי מלחמת יום כיפור, מתוך אידיאולוגיה וציונות של בחור יהודי. וגם כי כמעט כל חבריו מימי הסיקסטיז הלכו לעולמם מעודף סמים או אלכוהול (או שניהם). "תוך שנה-שנתיים אבדתי את החברים הכי טובים שלי – ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון", הוא סיפר.

דרימינג אהב לספר לנו על הימים הגדולים שלו כשהיה המפיק הכי פופולרי של אותו הדור. "אתם יודעים מה זה לחרוש את אמריקה בסיבוב הופעות עם המאמאס והפאפאס?", הוא אמר, ומיד הוסיף: "מישל פיליפס, הזמרת הכי יפה בעולם, היתה דלוקה עלי אש. היינו עושים סקס כל הלילה. בעלה ג'ון פיליפס, שהיה הזמר המוביל ומנהל הלהקה, חרק שיניים. הוא ידע שאשתו דלוקה עלי. היה סיבוב הופעות שבו גם השכבתי את הזמרת הנוספת – קס אליוט (ביג מאמא קס) – אבל זה קרה רק כשהייתי ממש שיכור".

דרימינג היה יושב על המדרגות, ובמשך שעות מספר לנו סיפורי סיקסטיז, בעיקר כאלו שקשורים לנשים. "ג'ניס ג'ופלין קרעה אותי לגזרים. איזה תיאבון מיני היה לה. היא היתה שוכבת איתי לילה שלם בלי הפסקה, ובבוקר שותה שתי בירות וקופצת לחדר של ג'ים מוריסון כדי להמשיך לחגוג" או "כל מה שמספרים על גרייס סליק מלהקת ג'פרסונ'ס איירפליין נכון. היינו לוקחים טריפים מטורפים ואז עושים אהבה כמו משוגעים. בוודסטוק היינו חצי מיליון איש, אבל אני היחיד מכל חצי המיליון שהשכיב גם את גרייס סליק וגם את ג'ון באאז על הדרך".

לפעמים, אבל רק לפעמים, דרימינג התייחס לעובדה שבסיקסטיז היו גם מוזיקאים ממין זכר. "אני זוכר איך אני ואריק קלפטון ישבנו בבר בניו יורק", הוא סיפר, "איזו דוגמנית סומלית מהממת התחילה איתי, אבל הייתי אז בזוגיות עם הדוגמנית ניקו, לכן סדרתי לה את דיוויד בואי והם עד היום ביחד".

מישל פיליפס (צילום: ויקישיתוף)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

לאורך כל שנות ה-70 וה-80 דרימינג ישב על המדרגות. כסף לבירה לא היה לו, משנורר נובלס מכל מי שאפשר ומספר סיפורים. לא היה אז אינטרנט ולא היתה לנו שום דרך לבדוק אם הסיפורים שלו נכונים, וזה קצת מוזר שמישל פיליפס, האשה הכי יפה בדור הפרחים, תנהל רומן סוער עם לוזר מוחלט שיושב על המדרגות שלנו, אבל העולם הוא כדור מוזר.

דרימינג סיפר לנו איך הוא בעצם הקים את להקת Cream בשנת 66' כשהוא חיבר בין חברו הטוב ג'ק ברוס לאריק קלפטון, אחר כך הכיר להם את ג'ינג'ר בייקר, שעם אחותו הוא יצא באותה תקופה, וככה הוקמה Cream – מחלוצות הרוק הבריטי של שנות ה-60. "אני וג'ק ברוס בקשר עד היום", סיפר דרימינג, "בכל פעם שאני בארצות הברית אני קופץ לחווה שלו". אני דווקא ידעתי שברוס חי באנגליה, אבל למה לקלקל סיפור טוב.

בשנת 1984 הגיע ג'ק ברוס להופעה בקולנוע דן. כעיתונאי צעיר בעיתון הרוק "ווליום" וככתב במדור הפולחן "ראש קטן" ב"כלבו" זכיתי שהיחצנית מירי בן יוסף תסדר לי לראיין אותו אחרי המופע. בקול רועד מהתרגשות ראיינתי את ברוס האגדי, ובסוף הריאיון סיפרתי לו שאני בקשר עם חברו הטוב ג'ון הנדרסון מישראל. "?Who the fuck is john henderdon", הוא שאל, ואמרתי לו שזה הבחור שחיבר בינו לבין קלפטון. לברוס לא היה מושג על מי אני מדבר. הוא וקלפטון נהיו חברים כבר ב-1961 כשהם הכירו אצל ג'ף בק, ואין לו אף חבר ישראלי ובטח שלא חווה בארצות הברית.

כשסיפרתי לדרימינג שפגשתי את ג'ק ברוס ואין לו מושג מי הוא, דרימינג נפנף אותי בביטול. "זה בטח הסמים שמחקו לו את הזיכרון", הוא אמר, ועבר לספר לי על איך הוא השכיב את ג'וני מיצל בתקופה שהיא שרה עם קרוסבי, סטיל, נאש ויאנג.

אפילוג

דרימינג נפטר בתחילת שנות ה-90. בלוויה שלו היינו מעטים. אף אמן ענק מחו"ל לא הגיע לחלוק כבוד אחרון למפיק האגדי שהשכיב דור שלם של זמרות. אפילו מישל פיליפס, היחידה מהמאמאס והפאפאס שנשארה בחיים, לא הגיעה. בהלוויה גילינו שבכלל קראו לו אבנר ושם משפחתו הוא ממש לא הנדרסון.

לעולם לא נדע כמה מהסיפורים של דרימינג היו נכונים וכמה מהם הם בדיה. איכשהו היום, במבט מפוקח 40 שנה אחרי, נראה לי ששיעור האמת בסיפורים של דרימינג נמוך יותר מהאחוז בחלב דל שומן.

מתישהו שפצו את האודיטוריום והרסו את המדרגות שעליהן גדלנו. באודיטוריום הנוכחי אמנם יש מדרגות, אבל הן צרות יותר, נוחות פחות לישיבה – ונטולות הדמויות הססגוניות של פעם.