נוסטלגיה לסופ"ש | לאן נעלמו הפטריות?

השבת שטופת השמש בשבוע שעבר הובילה אותי ליערות הכרמל בעקבות אחד מבילויי החורף האולטימטיביים של ילדותנו – חיפוש פטריות.

בשנות ה-70, אפשרויות הבילוי המשפחתיות בסופי שבוע היו מעט יותר מצומצמות מהיום. בקיץ לא היינו סוגרים סופ"ש של הכל כלול בקלאב באנטליה, גם לא דיל של הדקה ה-90 לדובאי. אפילו גיחה קצרה לאילת לא היתה על הפרק. סופ"ש קיצי נע בין חוף הכרמל (החוף הסגור) עם סברס קר ותירס חם לבריכת מכבי ברחוב הביכורים. החורף היה אפילו יותר מבאס. צימר גלילי מפנק עם ג'קוזי? תשכחו מזה. גם לא ג'ימבורי, פארק נינג'ה או מתחם טרמפולינות להעביר בהם את הזמן. שבתות חורפיות עברו בבית מול תנור נפט פרידמן, עם מונופול ושחמט.

ובכל זאת, היה לנו בילוי חורפי אחד אהוב במיוחד – ליקוט פטריות ביערות הכרמל. יומיים-שלושה אחרי שירד גשם היינו נוסעים ברכב המשפחתי ליערות הכרמל. מצוידים בדליים היינו נוהרים כמו רבים אחרים לחפש אורניות – הפטרייה הנפוצה שם, זו שבאמת צצה אחרי הגשם.

האורנית היא פטרייה שחיה בסימביוזה עם עצי האורן, ומכאן שמה. אפשר היה למצוא אותה מסתתרת מתחת למחטי האורן, קרוב לגזע. הצבע החום בגוון אדמה וההסתתרות מתחת למחטים הפכו את החיפוש למאתגר, בטח כשהאדמה בוצית וחלקה. ההתמודדות היתה קשה, גם בשל ריבוי הלקטים, וכל מציאת פטרייה היתה מלווה בקריאות שמחה.

בסוף יום מוצלח היינו חוזרים הביתה מרוחים בבוץ, רטובים ותשושים, עם בגדים מלוכלכים אבל לרוב גם עם סל מלא בפטריות. ואז, בבית, אמא היתה מנקה אותן, מטגנת בצל, זורקת למחבת את הפטריות קצוצות לקוביות, טורפת כמה ביצים ובוזקת מלח, ויום שלם של חיפושים היה מתנקז לארוחת ערב נפלאה של חביתה חלומית, כזו שלא תצליחו להכין היום עם כל הפטריות שמוכרים בסופר. נכון, פטריות הפורטבלו, השמפיניון והשי-מג'י שמוכרים היום בסופר הן יפות יותר, נקיות יותר, שלמות יותר, אבל בחיים לא יהיה להן את הטעם של פטרייה שקטפנו בעצמנו.

פטריות בסופר (צילום: ליאור פרי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

גם בימים לא מוצלחים, כשנחלנו כישלון צורב במציאת פטריות, לאורך צדי הדרך עמדו ילדים דרוזים מעוספיא ומדלית אל-כרמל, חמושים בדליים מלאים בפטריות, ומכרו את מרכולתם. הלוזרים שכשלו בליקוט מחלו על כבודם העצמי, קנו דלי או שניים וסיפרו בבית על עוד יום מוצלח.

מתישהו המסורת הזו נעלמה. לא זכור לי מתי היתה הפעם האחרונה שבה יצאתי לחפש פטריות. גם לא זכור לי שראיתי מישהו מחפש פטריות. גם אין יותר ילדים דרוזים עם דליים בצד הכביש. כלומר הם עדיין שם, רק שעכשיו הם בעיקר עוזרים להוריהם לתפעל אוהל עם טאבון שיוצאות ממנו פיתות דרוזיות חמות עם לאבנה, חומוס, שמן זית וזעתר (ולמצער – שוקולד), ולמכור עלי גפן וכרוב ממולאים. מי שרוצה היום פטריות –  פשוט קונה בסופר.

אני סבור שקטפנו יותר מדי, בלי לחשוב על הדור הבא. אז לא היתה מודעות לנושא. היינו קוטפים את הפטרייה עם הרגל שלה ומונעים ממנה התחדשות. היינו שמים הפטריות בשקיות סגורות או בדליים ולא בסלי רשת, ומנענו מהתאים שלהן להתפזר. מי בכלל הבין משהו באקולוגיה, בהמשכיות, במחזור החיים או בהתמקדות בבר קיימא? היום אין כמעט פטריות ביערות הכרמל.

שאלתי את חברי הטוב ח'יר חלבי, תושב דלית אל-כרמל, מה קרה לפטריות של פעם, והוא, בדרכו הציורית, הסביר לי: "אין יותר נשמה, אח שלי. בתור ילדים היינו קוטפים פטריות, חובזות, עולש בר, קוצים, חמצוצים – היינו קוטפים המון דברים ביער ומכינים אוכל נפלא. היום זה כבר לא קיים. ילדים כבר לא קוטפים פטריות. מי יבזבז יום שלם בבוץ כדי לחזור עם כמות פטריות שברשתות השיווק קונים ב-9.90 שקל? הפטריות של פעם היה להם טעם גן עדן. כל הפטריות שאתה קונה היום בסופרים – פורטבלו, שמפיניון וכל שאר ההמצאות – הן פטריות בלי נשמה, כאלו שגדלו על מצע מים הידרופוני. שום דבר, אבל שום דבר, לא מתקרב לטעם של הפטרייה שהיינו מוצאים מתחת לעץ האורן. אני עדיין אוהב לאכול פטריות, שלא לדבר על הכיף ועל האושר של למצוא לבד את הפטרייה. אלו ימים שלא יחזרו".

באביב של שנת 1988 באי קוסמוי בתאילנד אכלתי פטריות קסם ששלחו אותי ל-24 שעות של הזיות מטורפות. אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.