לכל מי שהבאתי לו את הסעיף, ולמי שעוד עתיד להתעצבן ממני – הנה גילוי שיכול להיות יעיל מבחינתכם: אני גר ברחוב זלמן ארן. פעם קראו לו ע”ב, לרחוב שבו סבתא שלי נהגה להסיע אותי בעגלה ובתלת האופן הגדול שלה. היום אני משוטט בו, בין הבתים החד קומתיים, והתלת קומתיים שבעבר היו חד קומתיים, לפעמים עם בקבוק בירה שקניתי בפיצוצייה ברחוב דגניה, שהוא הרחוב שאליו עברו בשנות ה־60 רבים מתושבי ואדי סאליב שפונו משם אחרי המהומות של שנת 59’. אני הולך בו וחושב על זלמן ארן. היש שם מתאים יותר לשר חינוך מפא”יניק? בטח נהג ללבוש מכנסי 3/4 בצבע חאקי, לסייר בקיבוצים ולצבוט בלחיים של מיטב בנינו שבתורם ליוו את מכונית השרד שלו בזמרת “זלמן יש לו מכנסיים”.
מה אמר זלמן ארן אחרי המהומות בוואדי סאליב? “ב־11 שנות קיומה עשתה המדינה כמיטב יכולתה כדי להרים חלק זה (יוצאי עדות המזרח וצפון אפריקה; ש”א) של הציבור במידה שדבר זה ניתן באופן אובייקטיבי, אם כי יכול להיות שבמקרה זה אינו ניתן”. זו אמנם לא אמירה חריגה לתקופה ההיא – שרים אחרים בממשלה התבטאו באופן גזעני עוד יותר, כולל דוד בן גוריון בעצמו – אבל על שמו של זלמן ארן רשומה הקמת מערך בתי הספר המקצועיים בישראל, שרובם נבנו באזורים שאליהם הגיעו עולים מארצות המזרח, ולכן מיוחסת לו אחריות רבה לתהליך ההסללה. וכך ננעץ רחוב זלמן ארן בצלען של שדרות דגניה, כאילו כדי להזכיר להן את המקום שיועד להן.
המאמצים של פעילי המאבק המזרחי להסיר את שמו של גיורא יוספטל, שר השיכון בממשלת מפא”י שהיה אחד מבכירי הגזענים, מבית החולים הקרוי על שמו, הוזכרו לאחרונה בסדרה התיעודית “סלאח, פה זה ארץ ישראל” של דודו דרעי. בחיפה, למרבה הפליאה, פסחו על יוספטל שמככב בערים לא מעטות. דוד בן הרוש, מנהיג המרד בוואדי סאליב ואחד מהאישים המרתקים שצמחו בחיפה, דווקא זכה לרחוב על שמו, בוואדי סאליב כמובן – סמטה עלומה מתחת לרחוב הרב מרקוס. אין תסריטאי שיכול לחבר דברים כאלה. באופן פנטסטי, למעט כמה חורבות נטושות, הדבר היחיד שיש ברחוב הזה הוא חלקו האחורי של אגף החינוך של העירייה.
רוצים להישאר מעודכנים?
בעוד שברחוב בן הרוש אין אפילו מדרכות, הרחוב על שמו של אבא חושי, ראש העיר בתקופת המהומות, נישא במלוא פארו על ראש ההר. אבא חושי הוא קונצנזוס בחיפה. היילה סילאסי מקומי. אני מקווה שאני לא מוציא דיבתו רעה, אבל יש הטוענים שהוא סיפח את קרית חיים בגלל שהיו בה הרבה מפא”יניקים ותיקים, ולעומת זאת סירב לצרף את טירת כרמל ואת נשר לעיר בגלל אוכלוסיית העולים הגדולה שגרה בהן.
המשוטט בחיפה יכול לשים לב לעוד כמה עובדות שיכולות לגרום למשיכת כתף. רחוב דוד רזיאל, למשל, המוליך דווקא לחליסה. דוד רזיאל היה מפקד האצ”ל בשנת 1938 – התקופה שבה סכסוך הדמים בחיפה הגיע לרתיחה, והאצ”ל ביצע בחיפה פעולות שפילגו אז את היישוב בגלל אכזריותן. תהיה אשר תהיה העמדה הפוליטית של המשוטט, השאלה מדוע דווקא בחליסה מעניינת באותו אופן כמו השאלה למה בן הרוש בוואדי סאליב וזלמן ארן ניצב לדגניה.
בעירייה לא עוסקים בזה. ועדת השמות לא מתכנסת כדי לחשוב מחדש על מעשיהם של ותיקי היישוב, עד כמה הם ראויים לרחובות והאם הרחובות על שמם נמצאים במקום הנכון. זהו דיון בטל, סתם הרהורים של משוטט. בניגוד לאלה, בשולי השוליים של הדברים, מה שכן מעורר התנגדות נרחבת הוא היוזמה של תושבי עין הים להוסיף בערבית לשלט את שם השכונה הישן ואדי ג’מאל, שניתן לה בגלל שפעם היו פוסעות שם שיירות גמלים. זאת בוודאי משום שבניגוד למפא”יניקים הנזכרים, גמלים עלולים לפגוע אנושות בתדמית של העיר.
