לא אחת כתבתי כאן על האוכלוסיות הוותיקות בעיר. בסופו של דבר נמדדות עיר ומדינה ביחס שהן מעניקות למי שנתנו מעצמם עבור המקום הזה וצריכים עכשיו לקבל בחזרה.
חוסן חברתי נמדד בראש ובראשונה לפי הערבות ההדדית שהיא ערך עליון. מדינה ישראל מגלה פעם אחר פעם ניתוק ממצב האזרחים הוותיקים. די לראות את המחדל הגדול בטיפול בזכויות ניצולי השואה בארץ כדי להבין את התמונה הרחבה של התופעה ביחס לאוכלוסיית הגיל השלישי כולה.
המראה של קשישים מחטטים בפחים ברחבי העיר הפך שכיח יותר ויותר עם השנים ולא נחלתן שכונות מסוימות. הוא קיים בכרמל כמו בהדר. העוני בגיל השלישי הוא תופעה מתרחבת, ולצערי האטימות הממשלתית והציבורית לעוני פוגעת בכל השכבות. בשכבות הוותיקות היא מטרידה עוד יותר מכיוון שאפשרות היציאה ממעגל העוני האכזרי בגיל הזה כמעט לא קיימת. בכל שנה מתפרסמות בתחילת החורף כתבות על קשישים שנאלצים לבחור בין חימום לתרופות, ודבר לא משתנה, השגרה רק הופכת ליותר ויותר אכזרית עבור מי שלא שפר עליו מזלו. מי שיש לו רשת תמיכה פרטית יכול להסתדר, ומי שאין לו נפגע גם כי הוא לא יכול לקבל את מה שמגיע לו וגם מעצם היעדרה של רשת תמיכה.
רוצים להישאר מעודכנים?
בשבוע שעבר נודע כי קצבת הזקנה עלתה בשישה שקלים בודדים. שישה שקלים שמספרים את סיפור הכשל הגדול שלנו כחברה. במקום להצמיד את קצבת הזקנה לשכר המינימום ולהבטיח קיום בכבוד, מעלים לשרים את השכר ב־5,000 שקל ובאותה פעימה מפגינים ניתוק משווע של העלאה של שקלים בודדים למי שצריכים אותם הרבה יותר.
התקציב הנוכחי לא מאפשר הצמדה של קצבת הזקנה לגובה שכר המינימום כפי שהיה ראוי. אבל אם זה לא ניתן, אולי במקום ההעלאה המעליבה הזאת של שישה שקלים היה נכון להרחיב שירותים נדרשים עבור אותה האוכלוסייה ועבור הציבור כולו כמו בתי חולים נוספים בכל חלקי הארץ, תקנים נוספים לעובדי רווחה ברשויות, תקצוב עזרה למימוש זכויות ביורוקרטיות ועוד אפשרויות רבות ונחוצות.
אותו בית מדרש של משרד האוצר מעדיף להוריד מסים ב־50 שקל בחודש כי יש עודפי תקציב במקום לייצר לנו מדינה עם תמורה לאותם המסים בתחבורה, בחינוך, בהשכלה הגבוהה ובבריאות. הם יורידו מס שולי ובלתי מורגש ומנגד יעלו את מחירי השירותים בכמה שקלים למי שזקוקים להרבה יותר, וכל זה במקום לעשות את הדבר הנכון ולקחת אחריות על איכות החיים שלנו.
עד שהמדינה תחליט להיות מגדלור בכל האפלה הזאת ביחס לעוני של מי שהבטחנו להם ביטחון בערוב ימיהם, עלינו כחברה — ובטח כרשות בעיר עם אוכלוסייה ותיקה באחוזים גבוהים — לקבל החלטה עקרונית שלפיה לא יהיה קשיש שלא נדע את הסטטוס הכלכלי שלו, את יכולתו לממש את זכויותיו ואת יכולתו להתנהל במרחב. צריך למנוע ככל שניתן את המראה של קשיש מחפש משהו למכור או לאכול בפח. זאת לא רק החובה שלנו כלפיהם אלא גם הכרח אם אנחנו רוצים להיות חברה מוסרית וראויה.
הכותבת היא פעילה פוליטית ואקטיביסטית חברתית
