המיתוס של התגבשותו של עם ישראל, שהוא מרכז הדיון בפסח, כולל מאבק פנימי רב עוצמה בין שתי תפישות מכוננות. ישנו הצד המעשי, המיוצג על ידי מנהיגים כמו אהרון הכהן או יהושע בן נון – אנשים תכליתיים, ביצועיסטים, עם הבנה פוליטית ואסטרטגית. הצד השני המיוצג על ידי משה, אחראי על החזון – קשה ככל שיהיה למימוש – אבל מתקשה באספקט הביצועי, התקשורתי, אם תרצו. משה מיוסר, כבד פה וכבד לשון, אבל בעל עוצמה רוחנית שמאפשרת לו להתייצב מול פרעה בלי לספור אותו ולתבוע צדק. בלי משה אין עם, אין יציאת מצרים, אין תוכן והסבל הוא נצחי.
אבל הצורך של משה בדוברים ובאסטרטגים תוקע את המהלך כולו. תנו דעתכם – אהרון מגויס לאותה תכלית כמו משה, אבל הוא עוסק בפוליטיקה. כשהעם מבקש ממנו לעשות לו אלוהים אחרים הוא מבקש מהם את הזהב שלהם, מתוך מחשבה שאולי הם לא יסכימו לוותר עליו, אבל הם מוותרים. אחר כך הוא חושב שהוא יוכל למנוע את פולחן העגל אם הוא ידחה אותו ביום, אבל למחרת העם עובד את העגל. זה נגמר ב־3,000 הרוגים. המרגלים שנשלחים לתור את הארץ – עוד קבוצה של פוליטיקאים – זורעת ייאוש בקרב העם. אלוהים רוצה כבר להשמיד שם את כולם, אבל משה מצליח לשכנע אותו רק להעניש אותם. זה נגמר ב־40 שנות נדודים חסרי תכלית.
את האנלוגיה לא צריך לפרש יתר על המידה, היא כמעט טריוויאלית. אנשי המעשה מעקרים את החזון. חלקם עושים את זה בכוונה להרע. אחרים עושים את זה כי זה טבעם. עיקרו של דבר – אנחנו שבויים בידי אנשי המעשה זמן רב מדי. זה כך ברמה המדינית וברמה המוניציפלית כאחת.
במציאות מורכבת אין טעם גם לנסות לפרש את האנלוגיה הזאת באופן פרסונלי. ראשית, הדואליות הזאת לא מתקיימת רק בדמותם של מנהיגים. הציבור עצמו, כלומר התושבים, מורכבים משני ההיבטים האלה. המנהיג הוא רק השתקפות של הלכי הרוח המנוגדים של אנשים שמבקשים שינוי מהצד האחד אבל בוחנים את המציאות בעיניים מעשיות מהצד השני, ועל כן נקלעים לשיתוק. חיפה היא דוגמה מצוינת ועצובה לדואליות הזאת הבאה לידי ביטוי בכך שבהפגנות של ארגוני איכות הסביבה לא יוצאים לרחוב יותר מכמה עשרות פעילים. לעתים התכונות המנוגדות נמזגות בדמותו של מנהיג אחד שמצליח להיות בעל חזון, אבל נכשל כאשר השיקולים המעשיים גוברים.
רוצים להישאר מעודכנים?
מכל מקום, הסימפטום לכך שידה של הפוליטיקה העקרה על העליונה הוא ריבוים של יועצים, מוציאים ומביאים, רוקמי אסטרטגיות נפתלות שלעולם יורידו את החזון מדרגה. כך אנחנו ניצבים מול מציאות אבסורדית שבה למשל יו”ר מפלגה ששואפת להנהיג את השמאל משמיע אמירות אולטרה ימניות שאף אחד לא ממש מאמין להם, אבל הוא משוכנע שכך ימשוך מצביעים חדשים. ראש מפלגה אחרת שמתחרה על נישה דומה מצטופפת גם היא לכיוון המרכז, אולי בעצת האסטרטג שממנו היא היתה צריכה להתרחק יותר מכל אחד אחר. בחזית המוניציפלית זה גולש לאבסורדים כאשר איש המעשה שמוביל את הקמפיין של מועמדת אופוזיציה מכריז על כך שראש העיר המכהן עדיף על מתמודד בולט אחר, ובכך מאפס את כל הערכים שהוא מתיימר לייצג.
בסיכומו של עניין, אנחנו הסובלים מכך. אין לנו מי שיכול באופן יעיל לעמוד מול פרעה ולדרוש ממנו ביטול גזרות ושחרור מעול ולא סתם פשרות קוסמטיות ודחיית קצים. באופן חלקי זו גם אשמתנו – הדרישה שדמות כזו תופיע לא נשמעת בקול רם מספיק. ייתכן שלא צריך ללכת רחוק כדי למצוא אותה, ואולי היא אפילו קיימת בין מי שכבר משתתפים במשחק, אבל עלינו לתבוע את הופעתה במלוא הדרה, בלי תיווך של אסטרטגיות, תעלולי יח”צ ושאר גניבות דעת.
