בסוציולוגיה ובמדעי החברה קיים מושג בשם קואופטציה, שמשמעו הוא צירופו לתוך ארגון או גוף של אדם או גורם הנמצא מחוץ לאותו הגוף ופועל נגדו או לעומתו. התירוץ הרשמי שניתן לסוג כזה של פעולה הוא רתימת כישוריו של אותו אופוזיציונר לצורך השפעה על הארגון מבפנים כדי לשנותו בכיוון הרצוי. אבל זהו רק תירוץ. לרוב צירופו של הגורם העוין או הביקורתי אל הארגון נובע מרצון פשוט להשתיק את הביקורת מבפנים.
בפוליטיקה הקואופטציה היא כבר מזמן שיטת פעולה מוכרת וותיקה. דוד בן גוריון למשל נטרל את הביקורת של ערביי ישראל בכך שאפשר להם להתמודד ברשימה עצמאית אך מסופחת למפא”י. גם מנחם בגין דאג לקדם יפה את נציגי השכונות ועיירות הפיתוח המזרחים ולמנותם לתפקידי מפתח בממשלתו כדי להפוך את המרירות לתמיכה (ע”ע דוד לוי).
גם בתרבות מתרחש תהליך של קואופטציה, אם כי חלחולו הוא איטי יותר ומניעיו הם שונים. אם עד לפני כעשור או שניים המחשבה לחגוג חג נוצרי מובהק כמו חג המולד או תחילת השנה האזרחית ולקשט את הבית בעצי אשוח היתה נחלתם של ישראלים בודדים בלבד (למעט כמובן האוכלוסייה הנוצרית עצמה), באה העלייה הרוסית והפכה חג דתי בעיקרו לפולחן תרבותי מוחצן שהשתרש בקרב ישראלים רבים.
אבל לא צריך להרחיק לכת אל הנצרות ואל סממניה לשם ההוכחה. בצאת חג הפסח מתקיימים בכל רחבי ישראל אירועים חגיגיים במסגרת חג המימונה.
המימונה היא לא לא חג יהודי, אין לה כל חוקי הלכה או מצוות, היא לא חלק אינטגרלי מלוח השנה העברי והיא בסך הכל אירוע צבעוני של קבלת אורחים לבבית ופתיחת הבתים שהחלה לפני כ־200 שנה בקרב יהדות צפון אפריקה לציון בוא האביב, הפריון החקלאי, תחילת קציר התבואה ומזל באופן כללי.
עם עלייתה ארצה זנחה תחילה העדה המרוקאית את מנהגי החג ולא ציינה אותו כלל עד למחצית השנייה של שנות ה־60, אז הוחלט לפתע לשוב ולחדש את המסורת ולהפוך את חגיגות המימונה לעניין ציבורי ופומבי. ועדיין, גם אז היתה המימונה נחלתם של יוצאי מדינות צפון אפריקה, והחגיגות נחוגו בעיקר ביישובים קטנים בעלי רוב דמוגרפי של יהודים ממרוקו, מתוניס ומאלג’יריה, ונתפשה בדרך כלל בעיני הממסד ושאר התושבים כפולחן עממי של צהלולים, מופלטות וכפיים.
רוצים להישאר מעודכנים?
איך קרה שאין כיום כמעט אף ישראלי שלא דואג לשריין לעצמו מבעוד מועד מקום באחת מחגיגות המימונה בעירו, ואין זה משנה כלל מהו מוצאו? כיצד הפך החג העדתי-מקומי הזה לחג כל ישראלי, שמושך אליו ישראלים מכל מוצא ועדה ונהיה מוקד עלייה לרגל של פוליטיקאים ומבקשי תשומת לב?
התשובה טמונה כמובן בפוליטיקאים עצמם. רצונם להתחבב על קהל הבוחרים הפוטנציאלי, על תושבי הפריפריה, על יוצאי מרוקו ועל המזרחים בכלל, ולהוכיח להם ולכל הציבור כי הם “עממיים” ו”יורדים אל העם” — רצון ציני זה הביא אותם תחילה אל אירועי מימונה משפחתיים קטנים, אך ככל שהחשיפה הציבורית גדלה מצד אחד, וככל שהחברה הישראלית נהיתה רב תרבותית יותר ומעט פחות ביקורתית ולמדה לקבל את תרבותו של האחר ולכבדה מהצד השני, הלכו אירועי המימונה והפכו אט אט גדולים יותר, המוניים יותר, צבעוניים יותר, וכן – ישראליים יותר.
זוהי קואופטציה תרבותית מובהקת: חג עדתי קטן שזכה לבוז וללעג בעיני הממסד והאוכלוסייה הכללית, שהפך בעזרת לא מעט ציניות של פוליטיקאים ושינויים דמוגרפיים ותרבותיים למה שהוא היום.
ועכשיו, קואופטציה או לא – אני הולך לשריין לי איזו מימונה קרובה למקום מגורי. יש בי דחף למשהו מתוק.
הכותב הוא עיתונאי, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
