ערב יום העצמאות ה־70 חווה מדינת ישראל משבר זהות שכמותו, כך נדמה, היא לא חוותה מיום הקמתה. כבר מיום הכרזת המדינה ניסו קברניטיה, ובראשם דוד בן גוריון, להלך בין הטיפות כדי לא להרגיז חלילה אף מחנה (מלבד אלה שלא ספרו אותם מלכתחילה, כמובן). במגילת העצמאות דאג הזקן למהול יפה מסורת, אמונה, אדמה, רוח וחזון כדי לחשל בעזרתם מסמך מכונן והיסטורי, ובו תמצית ההוויה הישראלית החדשה. במקביל הוא יצר גם את חזונו לדמותו של הישראלי החדש — איש החינוך והאדמה, הרוח והחומר, הלוחם והפילוסוף, שעברו מתחיל בימי האבות ועתידו מעבר לאופק אך היסטוריה של גלות אין בו. היא נמחקה בכבשן של כור ההיתוך.
בן גוריון הגה את היצור החריג המכונה “מדינה יהודית ודמוקרטית”. עד היום אין לדעת במדויק למה התכוון המשורר, ואכן עד היום מתנהלת מחלוקת חריפה — שלא לומר מריבה של ממש — על משמעות המושג “מדינה יהודית”. האם מדינה יהודית משמעה מדינת הלאום היהודי ותו לא, או שמא מדינה יהודית היא מדינה השואבת את חוקיה ואת מנהגיה מן המסורת היהודית ומן ההלכה?
אבל זהו הוויכוח של אתמול. הוויכוח החדש שמסעיר את החברה הישראלית בשנים האחרונות ונוגס יותר ויותר ברקמת החיים המשותפים בארץ הזאת אינו רק סביב שאלת יהדותה של המדינה אלא סביב החלק השני במשוואה שיצר בן גוריון, החלק שהיה נתון, לפחות בקרב רוב הציבור, בסוג של קונצנזוס — המושג “דמוקרטית”.
בעוד שהמחנה האחד, הליברלי, רואה דמוקרטיה כמדינה אשר שלטון החוק וזכויות הפרט הם ערכיה המרכזיים ולפיהם תתיישר החברה כולה, ואילו הבחירות הן רק אמצעי לחלוקת יחסי הכוחות הפוליטיים בין השחקנים השונים בזירה הציבורית, בא המחנה השני, השמרן, ורואה במושג דמוקרטיה דבר אחר לחלוטין. לשיטתם של השמרנים, דמוקרטיה ליברלית היא מושג בזוי, נקלה, שקרי אפילו, המשרת קבוצת אליטה אחת מרכזית, השולטת לטענתם במוסדות המדינה, בכלכלה ובתקשורת מיומה הראשון של המדינה ומשתמשת בכלים אלה כדי להמשיך ולהנציח את עליונותה על פני כל השאר. מחנה זה מקדש את הדמוקרטיה כצורת ביטוי טבעית של שלטון הרוב. הבחירות, לפיכך, הן כלי הביטוי האולטימטיבי לרצונו של רוב העם, וככאלה הן מקור הסמכות העליון לקביעת חוקים, נהלים ומשפט.
רוצים להישאר מעודכנים?
הוויכוח הזה, שבא לידי ביטוי במיוחד במאבק על צביונו של בית המשפט העליון כמקור סמכות עליונה לפרשנות של ספר החוקים, לא רק שאינו קרוב להכרעה אלא שהוא אף מאיים לקרוע לגזרים את המעט שעוד נותר מהסולידריות שאפיינה בעבר את החברה הישראלית. באין קונצנזוס סביב מהותה של המדינה עצמה, סביב זהותה וסביב האני מאמין שלה ניצבת החברה הישראלית על פי תהום.
ערב יום העצמאות אני מבקש להציע למדינת ישראל מודל זהות מוצלח למדי ללמוד ממנו: בחיפה חיות יחדיו כל הקהילות כולן בדרך כלל בשלום, בהכרה הדדית, בקבלה ובשותפות. החרדים, הדתיים הלאומיים, החילונים, הנוצרים, המוסלמים, הדרוזים והבהאים – כולם מצליחים לרוב ליצור מרקם חיים שוויוני, שקט ומכבד.
יש מחלוקות, יש גם ריבים ובוודאי שיש נראטיבים שונים ודרישות שבאות עמם, אבל מודל הזהות החיפאי הוא מודל מוצלח שמוכיח שרוח האדם באשר הוא אדם יכולה וצריכה לגבור על כל מחלוקת. לא להעלים את המחלוקת ובוודאי שלא לבטלה, אבל ללמוד לחיות עמה למען המטרה המשותפת — קיום החיים. וזהו המסר שאמור לצאת מהעיר הזאת. מסר של אחווה, של שותפות גורל, של פייסנות ושל שלום. גם כשנדמה כאילו הכל מתמוטט. חג עצמאות שמח.
הכותב הוא עיתונאי חיפאי, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
