בשרב הנוכחי כמעט קשה להאמין שרק לפני שבוע ירד כאן גשם זלעפות. באחד מימי הגשם, תוך כדי נסיעה מקרית חיים לחיפה, הבחנתי במחזה נאה. על הוואדיות במעלה הכרמל רובץ ענן. התבוננות נוספת העלתה שמקורו של הענן, שטיפס עד למרומי הכרמל ולמשכן האוניברסיטה, הוא לא באיתני הטבע אלא באחד המפעלים שפתח את ארובותיו. זה עניין כמעט קבוע בימי גשם. אינני יודע אם זו קנוניה מכוונת או מעשה חוקי, אבל כמעט שאין רואים מחזות כאלה בימים בהירים.
יש אירוניה רבה בכך שדווקא האוניברסיטה שמשקיפה על אלפי נקודות פליטת הזיהום לא פוצה את פיה ומותירה את המאבק נגדו לקבוצות של פעילי איכות סביבה. במסגרת האוניברסיטה פועל בית ספר למדעי הסביבה אשר מרכז ידע חשוב בדיוק בנושאים הקשורים למאבקים כאלה, אבל ניסיונות העבר לשוחח אם גורמים בבית הספר העלו חרס. הם שומרים על שתיקה. אפילו כאשר כשל המחקר האפידמיולוגי שניהלה האוניברסיטה היא הסתפקה בהודעות רפות של הגנה על המדענים, שבתורם גם הם לא יצאו לתקשורת לגונן על מחקרם, ויותר מכך – לגונן עלינו. דווקא מדענים מהטכניון הם שפעלו בשנה שעברה נגד מיכל האמוניה וסיפקו לבית המשפט פלטפורמה שסייעה לו להורות על סגירתו.
לכאורה האקדמיה אינה חלק ממערכת האיזונים והבלמים של השיטה הדמוקרטית, אבל גם אם אין לה תפקיד מוגדר, הרי שהפריבילגיה שהעניקה החברה לקבוצה של אינטלקטואלים להתקיים מעיון וממחקר טהור גם היא סוג של כתב אמנה. החוקרים, הפילוסופים, ההיסטוריונים, הסוציולוגים, המשפטנים הם האינטלקטואלים שהציבור אמור לשאת אליהם את עיניו ולחפש את המוסר, את המצפון ואת הידע כיצד להתמצא בתוך הכאוס שמחוללים למעננו הפוליטיקאים והעסקנים. הם אלה שאמורים לשבור את הקונבנציות ולייצר ביקורת עשירה ותקפה על השימוש לרעה בכוח של המערכות השולטות בחיי הציבור.
בעבר הנוכחות של אנשי אקדמיה בתקשורת המשודרת והכתובה היתה בולטת הרבה יותר. גם מקומם במאבקים חברתיים ופוליטיים היה מורגש יותר. הרוח הרעה של השנים האחרונות, שבאה לידי ביטוי למשל ביוזמה להשתקת שארית השיח האינטלקטואלי באמצעות “קוד אתי” היסתה את שארית העזוז האקדמי נגד מנגנוני דיכוי.
רוצים להישאר מעודכנים?
הבעיה קשורה במידה מסוימת לעובדה שהמעורבות של האקדמיה במאבקים לא אמורה להיעשות כמדיניות מתואמת של המוסד אלא על ידי יחידים או קבוצות מתוכו, שלפעמים, חרף התנגדותה של האוניברסיטה, אמורים להשמיע את דעתם. ברור שהתפישות בתוך האוניברסיטה אינן אחידות ושההשקפות יכולות להיות מנוגדות, אבל זהו בדיוק העניין – ממגדל השן החיפאי נשקפת אחידות מטרידה.
סיבה אחת לכך סיפק ד”ר עמי וטורי בפוסט שכתב לפני חודשים אחדים בפייסבוק לגבי מבנה סגל האוניברסיטה, וברוח 1 במאי כדאי להתייחס אליו. שכרו של חבר סגל זוטר באוניברסיטה הוא כ־13,000 שקל ברוטו למשרה מלאה. רוב חברי הסגל הזוטר לא מגיעים לאחוזי משרה כאלה אלא מועסקים שמונה חודשים בשנה. לשם השוואה, מרצה בכיר מרוויח בממוצע כפליים ופרופסור חבר בממוצע פי שלושה.
רוב מי שמלמדים באוניברסיטאות ובמכללות הם אנשי סגל זוטר. הם לא חוקרים אלא מורים. “אף אחד לא רוצה להיות סגל זוטר”, אומר וטורי, “נתקעים שם עקב נסיבות החיים, חוסר הצלחה להתקבל לסגל הבכיר וכיוצא בזה. זה פרולטריון. משכיל יחסית, אבל פרולטריון”.
נוצרת אפוא תמונה שבה קבוצה מצומצמת של מרצים בכירים זוכה בפריבילגיה שבוודאי לא תרצה לסכן אותה על ידי הובלה של מאבקים ציבוריים, צודקים ככל שיהיו. קבוצה אחרת מועסקת באופן כזה שהיא לא זוכה למעמד שממנו ניתן להוביל מאבקים כאלה, והיא גם שקועה בקשיי הקיום שלא מותירים לה הרבה משאבי זמן ואנרגיה למאבק. באופן טבעי, הקבוצה הראשונה, של אנשי הסגל הבכיר, היא זו שממנה יש לדרוש להפסיק לשתוק.
