בעקבות הטור הקודם שכתבתי על צעדים שהעירייה יכולה לנקוט כדי לקדם את תחושת הביטחון האישי במרחב הציבורי, נכנסתי לעומקו של נושא כאוב מאוד בשכונת הדר, שקיים מן הסתם גם בשכונות אחרות בחיפה – גל הפריצות וניסיונות הפריצה לדירות של תושבים. גל זה, שהתעצם בשנה האחרונה, נותר ללא טיפול רוחבי ומוסדר וללא מענה ראוי כבר שנים.
בתחילה אספר שבהדר, כפי שמעידים תושבים בה, יש כמה סוגים של אזהרות סטנדרטיות שמופנות כלפי מי שאינם מכירים את הבעיה, והן מהוות מעין כרטיס כניסה אליה שכדאי לשנן: לא לפתוח את הדלת למי שדופק עליה ואינכם מכירים, גם אם הוא טוען שהוא שוטר, ולא משנה באיזו שעה משעות היממה; לא להשאיר אף פעם דלת או חלון נגישים פתוחים, גם לא כדי לאוורר את הבית; לא לעבור להתגורר בדירה בלי פלדלת או עם מרפסת שאינה מאובטחת כראוי; להקפיד לנעול את דלתות המכונית בזמן נסיעה כי יש תופעה של פריצה למכוניות פתוחות בצמתים, בזמן שהנוסעים יושבים בתוכן; ויש עוד.
כמו כן אספר שכחלק מאישיותי אני אוהבת להיות חלק מהקהילה ומהחברה שסובבות אותי. אירוח מבחינתי הוא כיף גדול, ומצדי שביתי יהיה תמיד פתוח לכל. משום מה, דווקא בהדר – השכונה שאליה עברתי בגלל החברים, הקהילה ותחושת הביחד המאפיינים אותה – אוזלת היד של המערכות המופקדות על ביטחוננו ברמה הבסיסית ביותר פוגמת בהווייה המקומית, ויותר מכך – מהווה סכנה של ממש.
רוצים להישאר מעודכנים?
כשהייתי בחופשת הלידה, בן זוגי הפציר בי תמיד לנעול את הדלת אחרי שהוא יוצא. באחד מהבקרים, כשעה אחרי שהוא הלך, נזכרתי שלא נעלתי את הדלת ועשיתי זאת מיד. כעבור חצי שעה שמעתי מישהו מנסה לפתוח אותה. אי אפשר לתאר את תחושת הפחד שאחזה בי, במיוחד לנוכח העובדה שרק זמן קצר קודם לכן הדלת היתה פתוחה, ואני נמצאתי בבית עם תינוקת שלא מזמן נולדה. איני יודעת מה היו כוונותיו של אותו אדם, אבל לנוכח הסיפורים שמחתי שלא נאלצתי לגלות. היו עוד כמה מקרים של דפיקות בדלת שלא ידעתי מהו מקורן. אולי אלה לא היו פורצים, אך כשאין ביטחון ומנגד יש עדויות מעוררות פחד של תושבי השכונה, העדפתי לא להשאיר מקום לספק.
חברה שגרה ברחוב שלי סיפרה לי שהיא נאלצה לעבור דירה אחרי שניסו לפרוץ אליה פעמיים בזמן שהיא היתה בה דרך המרפסת בגינתה. היא העדיפה, בצדק, להיפרד מהמרפסת ולעבור לדירה שתעניק לה שקט נפשי. עדויות כאלה הן עניין שבשגרה בקבוצות השונות של השכונה ובין חברים. בכל מעגל של חברים יש כמה סיפורים דומים. ניתן להבין שהתופעה היא רחבה מכפי שאנחנו יודעים, וסביר להניח שעל חלק גדול מהמקרים לא שמענו כלל.
מה שמקומם באמת הוא שהמשטרה והרשות המקומית לא רואות בבעיה הזו תופעה שדורשת טיפול שורשי ונחרץ. צריך לחכות שיקרה אסון? שפריצה תתלקח למעשה שיסכן חיי אדם? ובכלל, אם קיים גל של פריצות שנמשך כמה שנים, האם זה לכשעצמו לא מצדיק התערבות דרמטית? ואם לא, אז מה כן?
החלטנו, בארגון אשה לאשה ובחסותו, לקיים מפגש תושבות ותושבים שבו נדבר על סוגיה ספציפית זו ונגבש דרך פעולה. המפגש יתקיים ביום שני, 30 ביולי, בבית אשה לאשה ברחוב ארלוזורוב 118 בהדר. זוהי שגרה לא שפויה ואנחנו לא תושבים סוג ב’. הגיע הזמן לומר די. תנו לנו לחיות בכבוד ובביטחון בשכונה.
הכותבת היא מועמדת למועצת העיר מטעם סיעת חיים בחיפה
