באופן משונה אך לא בלתי מוסבר התהוותה בשני העשורים האחרונים תרבות של פוליטיקה מוניציפלית שהיא כביכול א-פוליטית. חיפה משמשת לכך דוגמה מצוינת. בעוד שעד שנות ה־90 בחרה חיפה בנציגים של מפלגת העבודה שחייבים לומר שהם אכן התנהלו כלפי הציבור באופן שהולם את התפישה של מפלגתם (והתוצאות ניכרות), בשנים האחרונות היטשטשו הגבולות המפלגתיים עד כדי כך שהמפלגות עצמן נמנעות מלהציג מועמדים מטעמן לראשות העיר.
ראש העיר עצמו ממוקם פוליטית בכל פעם במקום אחר (העבודה-קדימה-כולנו ועכשיו פלירט עם יש עתיד). מתחריו מסתייגים מהזדהות מפורשת ורק חוזרים ושונים כי טובת העיר היא בראש מעייניהם. סיעת האופוזיציה המרכזית היא שעטנז של צעירי העבודה עם פעילי תנועה שהאידיאולוגיה המרכזית שלה היא תמיכתה בראש הסיעה לראשות העיר. לעבודה יש גם סיעה רזרבית למקרה שהאופוזיציה המשותפת תיכשל. הירוקים נעשו ירוקים כי המותג פנוי ושווה כמה קולות, אז לא משנה אם אתה פעיל סביבה בנשמתך או רק חובב סביבה לעת מצוא – נישות חייבים למלא. והליכוד? בשביל מה מפלגת שלטון צריכה את זה, כל זמן שהיא מקבלת את הקולות שלה בבחירות הכלליות ואף אחד לא עושה לה יותר מדי צרות מבחירות עד בחירות.
את הסלט התפל הזה אפשר למכור לציבור רק באמצעות האשליה שיכולה להיות תרבות שלטון לא פוליטית. הציבור קונה את זה משום שהוא מתעב את התרבות המפלגתית המיינסטרימית שבעצמה מטשטשת את האידיאולוגיה וגורמת לציבור להרגיש לכוד וחסר תקווה. לציבור יש באמת ובתמים משאלה שהנציגים הישירים שלו – אלה שהוא עשוי לפגוש ברחוב – ייצגו את טובתו האמיתית. לכן קל כל כך להתחבא מאחורי סיסמאות ריקות של “החזרת הצעירים לעיר”, “הגדלת שוק העבודה”, “הפחתת הזיהום” וכיוצא באלה. הנה, ראו, כל הכוחות המרכזיים המתמודדים על ראשות העיר מבטיחים להפחית את הזיהום – זה יודע יותר טוב כיצד כי יש לו יכולת השפעה על הממשלה, אחר יודע איך לעשות את זה כי הוא מבין בתעשייה, ושלישי יעשה את זה כי הוא מבין בתכנון.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל אף אחד מהם לא מודיע שהוא יעשה את זה כי הוא מחויב אידיאולוגית ומבין שמדובר במלחמה בהון מתוך עמדה שכוללת דרישה לחלוקה צודקת של משאבים. כולם מבטיחים לעצור את ההגירה השלילית אבל אף אחד לא מבטיח לשים דגש על דיור בר השגה, לשקם את שכונות החוף ולשים דגש על רווחה. זה ייחשב סוציאליסטי מדי, אידיאולוגי מדי, לא ממש מתאים לתדמית המצוחצחת של המצליחנים, אנשי האוצר, היאכטונרים, עורכי הדין, הקבלנים, המנכ”לים, הדירקטורים ושאר אנשי השררה שמבקשים את קולותינו.
אין שלטון, לא מקומי ולא ארצי, בלי פוליטיקה – כזו שיש בה צבעים של שמאל וימין. החריגים במובן הזה בתמונה העירונית הן הבית היהודי, חד”ש, בל”ד ובמידה מסוימת יהדות התורה-ש”ס. אלה מצביעות במפורש על האידיאולוגיה שמנחה אותן. גם הן (למעט בל”ד) יצרו ברית עם הקואליציה העירונית, אבל הן עשו את זה מטעמים טקטיים, כדי לקדם מטרות ספציפיות שחלקן קשורות לטובת ציבור שולחיהן וחלקן קשורות לתפישת עולמן. יכול להיות שזה היה מהלך נפסד מבחינתן, אבל את זה לפחות ניתן להעמיד למבחן התוצאה ולהכריז על כישלון.
קשה להתמודד עם הנטייה הזאת של הסיעות העירוניות לסמא עיניים במצג שווא א-פוליטי. כל מה שניתן לעשות זה לדרוש מהנציגים שמעמידים את עצמם לבחירה בחוגי בית, בעצרות ובכל מקום אפשרי להכריז על תפישתם האידיאולוגית, להתחייב למצע קוהרנטי שאומר ממי לוקחים ולמי נותנים, ולהצהיר על הפוליטיקה שלהם – שמאל או ימין, במובנים הכלכליים והלאומיים, הסביבתיים והחברתיים – ולהבהיר להם שזה מה שמכתיב את ההצבעה. זה יחייב גם את הציבור עצמו לבגרות ולאומץ – לדרוש את מה שמגיע לו ולהכיר בהיותו בעל זכות לקבל את זה. את הפוליטיקאים זה יחייב לשדרוג של המסר שלהם ולחילופין יחשוף את פניהם כמי שהמניע העיקרי שלהם הוא להימנות על מעמד בעלי השררה.
