בואו נדבר על אמנות רחוב. יש כמעט סתירה פנימית מובנית בצירוף המילים הזה – אמנות רחוב. מאז ומעולם ייצגה האמנות נכסים רוחניים עילאיים ותוצרי תרבות גבוהה, שיצרניה הם אמנים מקצועיים אשר מצטיינים במלאכת היצירה, וצרכניה הם בני אצולה ואריסטוקרטים עתירי ממון ורחבי אופקים. האמנות שאפה אל הנשגב שבאדם וברוח, אל פסגת היופי והבינה, אל דימוי אוטופי ואידילי ולפיכך בלתי מושג של האנושות. ומכיוון שהיא כיוונה אל אידיאל של שלמות, רק מעטים היו האמנים המוכשרים מספיק שניחנו ביכולת הרוחנית והטכנית לייצר מוצרים נשגבים כאלה. ורק מעטים היו בעלי הממון, הבינה וההשכלה אשר ידעו גם להעריך את שוויה של יצירה נשגבת וליהנות מיופיה ואיכויותיה, וגם להרשות לעצמם לרכוש אותה.
אחר כך הוחלפו הבתים הפרטיים במוזיאונים, ואז האמנות יצאה גם החוצה – אל כיכרות ערים, אל אתרי הנצחה או זיכרון אל גני ציבוריים. האמנות הפכה לנחלתו של ההמון, אבל עדיין רק מעטים ניחנו ביכולת לעצב ולייצר את פריטי האמנות הללו.
ובכל המקרים הללו תמיד היה מקור רשמי שהיה בעל הממון – הרשות המקומית, מוסד כלשהו או תורם פרטי, ובשום שלב מהשלבים הללו לא היתה האמנות אמנות רחוב.
האמנות יצאה אל הרחוב רק כאשר היא התנתקה מעטיניו של גורם מממן ונותרה חופשייה לחלוטין מהשפעתו של גורם חיצוני שאינו האמן עצמו, וגם כאשר לאמן היה מסר שאותו הוא ביקש להעביר לציבור באמצעות יצירותיו.
כך נולד הגרפיטי – ציור או כתובת על קיר חיצוני של בית או מבנה – שאיש לא הזמין אותו ואיש לא שילם עליו ומי שצייר אותו החליט בעצמו וברצונו החופשי לציירו דווקא שם, גם אם (ואולי בעיקר אם) הממסד מתנגד למחטף האסתטי הזה ומנסה לסכלו בכל דרך אפשרית.
רוצים להישאר מעודכנים?
לפיכך הגרפיטי ואמנות הרחוב כולה מזוהים בדרך כלל עם אמני שוליים חתרנים שמביעים בציוריהם מסרים מרדניים, בלתי ממסדיים, אנארכיסטיים לעתים. למשל מסרים פוליטיים שמורדים בממסד, מסרים שיוצאים נגד הממשלה או העירייה, נגד המבנה הכלכלי או מבנה המשטר, נגד שחיתות שלטונית וסיאוב, ועוד ועוד.
ולכן הממסד תיעב אותם כל כך והפעיל דרכים ואמצעים שונים כדי להעלים כל זכר לכתובת או לציור שהסיתו למרד או קראו למחאה. אלא שככל שהבורגנות השתלטה על התרבות, גם אמני הגרפיטי בפרט ואמני השוליים בכלל התמתנו, ואמנות רחוב חדשה וצעירה נולדה. את הכתובת הסוררת החליף האיור השובב. את המסר החתרני החליף מסר פייסני או שהמסר נעלם כליל וכל שנותרה היא הקומפוזיציה – איורים שובבים, מקוריים ונשכנים של צבע וצורה.
אמנות הרחוב הצעירה נעדרת פוליטיקה אך מלאה בהומור, בחן ובאסתטיקה. היא צבעונית ומקורית ונעימה לעין ולמצב הרוח. ולכן היא הפכה לפופולרית כל כך בשנים האחרונות ברוב ערי העולם. בכמה מערי המטרופולין הגדולות בתבל מקצות העיריות אזורים נרחבים לציורי גרפיטי ולציורי קירות, וטובי אמני הגרפיטי המקומיים מציירים את יצירותיהם אל מול קהל של תושבים שמלווה אותם במבטו. מי היה מעלה על דעתו לפני כשני עשורים שציירי הגרפיטי יוזמנו לצייר את ציוריהם לאור יום מול קהל צופים?
גם בחיפה יש פה ושם כמה מיצגי גרפיטי ואמנות רחוב, בעיקר בעיר התחתית ובהדר. אבל אין בכך די. היכן שיש חיי רחוב יש אמנות רחוב, ולהיפך – היכן שיש אמנות רחוב יש חיי רחוב. והיכן שיש חיי רחוב יש גם תרבות, כלכלה ומסחר. היכן שיש אמנות רחוב יש עיר.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
