כשביקרתי בפעם הראשונה בחיי בבוסטון איתרע מזלי והגעתי אליה בחצות. אחרי נסיעה ארוכה מאזור ניו יורק, כל מה שרציתי מהעיר המפורסמת כל כך בבירות שלה – ביתה הנודע של מבשלת סמואל אדאמס ושל כמה ברים מפורסמים בעולם – הוא שתיים-שלוש כוסות מקציפות לפני השינה. אלא שלמרבה הפתעתי, בכל בר שאליו נכנסתי כבר צלצלו בפעמון לדרינק אחרון.
בבת אחת התמלאו הרחובות ביושבי הברים שבשעה האחרונה נכנסו לבולמוס לגימה כדי להספיק להערות לגופם עוד כמה מ”ל של אלכוהול לפני שחוקי היובש ייכנסו לתוקפם. תושביה המנומסים והבורגניים מאוד של העיר המנומנמת נראו כאחוזי דיבוק. הם הפכו דוכני עיתונים, בעטו, השתוללו – עיר שלמה הפכה בן רגע למסיבה של אחווה בקולג’. חבר שהיה איתי הציע שניגש לזוג שנראה רגוע יחסית, גבר ואשה הגונים למראה שכאילו זה עתה יצאו ממועדון הוויכוחים של הפקולטה למשפטים באוקספורד, כדי לשאול אותו אם יש בכל זאת מקום באזור שיגיש לנו בירה. בעודנו מתקרבים לשניים נעמדה פתאום האשה מול תיבת דואר, הרימה את צוהר המכתבים והקיאה פנימה.
לפוריטניות יש מחיר. כשסיפרתי אחר כך לחברים ניו יורקים על החוויה המשונה הם אמרו לי שמדובר בתופעה בוסטונית מוכרת. בארצות הברית, שבה הגיל שבו ניתן לקנות אלכוהול הוא 21, שתייה לא מבוקרת ומסוכנת היא מכה חברתית. בשנים האחרונות נשמעים קולות שמדברים על ביטול מגבלת השעה ועל הורדת גיל השתייה כדרכים להתמודד עם בולמוסי צריכת האלכוהול המסוכנים, אבל הפוריטניות והצורך להטיל מגבלות הם חזקים מאוד אצל מי שהביאו לעולם את ציד המכשפות ואת המושג “הרוב המוסרי”.
אני מביא את סיפורי הניכר האלה לא בגלל געגועים לחופים האטלנטיים של צפון אמריקה. לפני שבוע שוב געשה העיר בגלל החשש שעיר הנוער תהפוך לאתר שתייה בלתי מבוקרת, עד כדי כך שנשמעו קולות שדרשו לבטל את האירוע. בכל חופש הופכת צריכת האלכוהול של בני נוער לאייטם חדשותי לוהט, וחייבים להודות שלא מדובר בפיקציה אלא בבעיה אמיתית. השאלות הן כיצד הבעיה הזאת נוצרת ואם הדרך להתמודד איתה היא אכן באמצעות ינשופים, שיטור ואכיפה.
רוצים להישאר מעודכנים?
לפני כשבע שנים, באדיבות השר גלעד ארדן, עבר החוק המונע קניית אלכוהול אחרי השעה 23:00. תופעת השכרות של בני נוער (ולא רק, גם אחרי גיל 18 שתייה עד אובדן חושים היא בעיה) כבר היתה קיימת. כחלק מהתפישה הכללית של “חוק וסדר” ומהנטייה לייבא קונספציות אמריקאיות, איכשהו שימת הגבול השרירותית הזאת נראתה כאמצעי שיוכל להתמודד עם הבעיה. בפועל, היא רק החריפה. הצורך בהצטיידות מראש בכמויות אלכוהול לכל הערב יצרה את אותו אפקט בולמוס בוסטוני שעליו סיפרתי בפתח הדברים.
באופן כללי, השיח ביחס לאלכוהול עבר הקצנה שמציירת אותו מצד אחד כפשע ומצד שני כמשאת נפש. אחד מהאבסורדים הבולטים שמהווים אינדיקציה לכך הוא שאפילו בכניסה לאתר אינטרנט של יקב אתה נשאל אם אתה בן 18. אם זו לא קרימינליזציה של תחום תרבותי, אני לא יודע מה כן.
וצריך להגיד במפורש – מדובר בתרבות, והדרך היחידה להתמודד עם הבעייתיות הנלווית אליה היא לתת לה את מקומה בתרבות. שתייה היא טקס חברתי, בלעדיה אין ברים, אין טברנות, אין פסטיבלי יין, אין בורדו, בורגון, עמק נאפה, קיאנטי, אין נתן אלתרמן ודילן תומס, ברטולט ברכט, המינגווי, נתן זך ומרגריט דיראס (ויסלחו לי הנשים על הייצוג הנמוך ברשימה הזאת, אבל זה הרי חלק מהבעיה).
אין תחליף לחינוך לשתייה נכונה. כשהיא מתקיימת על הגדרות ובמגרשי החניה מסביב לאירועים כמו עיר הנוער היא אכן מסוכנת, וככל שינסו למשטר אותה, לא זו בלבד שהיא לא תיעלם אלא היא תחמיר. בשנים האחרונות אפילו באירועים למבוגרים, כולל פסטיבל היין בחיפה, מורגשת אי הסובלנות כלפי שתייה, וזהו עוד מסר בעייתי כלפי צעירים. שתייה אינה פשע, אבל שתייה נכונה היא מעשה נלמד, ומי שצריכה להיות מופקדת על הלימוד היא לא המשטרה אלא החברה האזרחית – המשפחה, וגם, כשמדובר באירועים קהילתיים, המערכת העירונית.
