תלמידים בכיתה (צילום: תומר אפלבאום)
מורה ותלמידים בכיתה (צילום: תומר אפלבאום)

חינוך חובה

פורסם בתאריך: 1.9.18 20:46

אין ספק שמקצוע ההוראה הוא אחד ממשלחי היד המאתגרים והשוחקים ביותר שאדם יכול לבחור לעצמו כייעוד. כמורה אתה נוטל על עצמך להתמודד עם תסכול מתמיד הכרוך בתהליך הלמידה שרצוף כישלונות מתסכלים והצלחות מתסכלות לא פחות על שום מוגבלותן, ועם הכאב שבהתבגרות. לכן לא מתמיה שרבים כל כך עוזבים את ההוראה שנים ספורות אחרי שהם מתחילים לעסוק בה. הפער בין גודל המשימה לבין היכולת להרגיש מסופק מהתוצאות הוא גדול. בניגוד למה שרבים חושבים, קשה מאוד להיות טכנוקרט כשמדובר בנפשות רכות ובמוחות צעירים וברצון להביא אותם להישגים לימודיים. מי שאינו טכנוקרט נותן לעצמו דין וחשבון, והתוצאות בהרבה מקרים הן מייאשות.

מורים רבים מייחסים את השחיקה לעניינים כמו קושי בהתמודדות עם התנהגות בעייתית של תלמידים או לקשיים טכניים במהותם בהתמודדות עם המערכת, אבל אלה שוכחים עד כמה המשימה עצמה, קרי הלימוד, היא קשה ומורכבת. חלקם אולי באמת זקוקים למשאבים נוספים כדי להתמודד עם המשימה, והמערכת לא מסייעת להם במובן זה – לא מעניקה להם הדרכה רגשית ואינטלקטואלית מספיקה, לא מלבנת איתם את הדילמות ולא באמת עוזרת להם לעמוד במשימה המורכבת. פעמים רבות היא אפילו לא מכילה את המשאבים האלה ולא מבינה את נחיצותם.

מהון להון נמצאת לא פעם תשובה אחרת לקושי, שהוא משותף לא רק למורים אלא גם לתלמידים ולהורים. התשובה היא “הבה נמציא משהו”. הבה נפנה לאפיקים לא שגרתיים/מקוריים/זרים ונשנה את האופן שבו אנחנו עושים את הדברים – נשנה את סדר הישיבה, נחליף את הכיסאות בספות, את הקירות בחלונות ואת הלוח בצג דיגיטלי, נחלק לתלמידים טאבלטים, נבטל את המבחנים ואת הלמידה הפרונטלית, נתחיל ללמד פיזיקה בטרום חובה ועוד ועוד. קשה למנות כמה פעמים הופיעה המילה “מהפכני” בידיעות שערכתי בשנים האחרונות בנושאי חינוך. אולי רק המילה “לראשונה” מתחרה בה מבחינת התדירות. אפשר לומר בציניות ששום דבר במערכת החינוך לא קורה פעמיים.

יותר מאשר יש כאן שאיפה לחדשנות ולצעידה עם הזמן, סוג ה”מהפכנות” הזה הוא למעשה מנגנון הגנה מפני התסכול האינהרנטי שכרוך בלמידה. אלא שכאן צפונה סכנה חמורה לא פחות. כאשר מתברר שהפרויקטים הגרנדיוזיים לא מסייעים למשימה האלמנטרית – רכישת שפה, פתירת תרגילים בחשבון, הבנת הנקרא ובאופן כללי התפתחות אינטלקטואלית ורכישת מיומנויות – תחושת הכישלון צורבת עוד יותר ונוצר הצורך להעמיד פנים.

לפני כחצי שנה התברר לזוגתי ולי שבתנו, שהיתה באותה עת באמצע כיתה ב’, פתחה פער בחשבון ביחס לתוכנית הלימודים. בבית הספר שבו היא לומדת ההתקדמות היא פרטנית, כך שלא היתה כלפיה דרישה להתקדם מהר יותר, אבל אנחנו וגם היא חשבנו שהיא מסוגלת לסגור את הפער והצבנו ביחד משימה לסיים את כל החומר לכיתה ב’ עד סוף החופש הגדול. הדרך לעשות זאת היתה באמצעות הכנה של שלושה עמודי תרגילים מדי יום.

אין דרך לעקוף את זה. כאשר היו ימים שעליהם היא פסחה מסיבה זו או אחרת, היא (ואשתי, שהיכולת שלה להתמודד עם תסכול היא טובה משלי) היתה צריכה לעבוד כפליים ביום אחר. היא סיימה את הספרים לפי הסדר, עמוד אחר עמוד, תוך התמודדות עם תסכול אבל גם תוך הבנה הולכת ונבנית שכדי להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’ צריך לעבור את התווך.

אין כאן אמת נסתרת, אין פטנטים, אין טריקים, אין דרך לרמות. גרנדיוזיות היא האויבת של תהליך הלמידה הבסיסי.

אני לא מבקש לטעון שלמערכת החינוך אין חידושים נאים להציע. התפתחויות טכנולוגיות, דמוקרטיזציה, מניעת תחרות על חשבון למידה משמעותית – כל אלה הם אלמנטים חשובים ונחוצים. עם זאת ראוי שההורים שישלחו את ילדיהם ביום ראשון לבתי הספר יתנו את דעתם על ההתמודדות האמיתית שנכונה לילדים שלהם ויהיו מוכנים להכיל אותה ולסייע בה. המערכת צריכה גם היא להפחית את מידת הגרנדיוזיות שלה ולהיות מסוגלת להתמודדות עם מגבלותיה באופן ריאלי וסלחני כלפי עצמה.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר