הטור הזה נכתב באישון לילה – הזמן שבו נכתבים רוב טורי סוף השבוע שלי. הודעות הווטסאפ שאני שולח לעמיתים כבר לא נענות. הם ישנים, רוב העיר ישנה. אני חושב על וולט וויטמן, הנפלא במשוררים, ועל השיר שלו “הישנים”. בתרגום חופשי (של קטע קטן בלבד מהפואמה הארוכה): “העיוורים ישנים, החרשים-אילמים ישנים/ האסיר ישן היטב בכלאו, הבן הנמלט ישן/ הרוצח שייתלה למחרת, איך הוא ישן?/ והנרצח, איך הוא ישן?”. כולם ישנים, וביום שלישי בחיפה עוד מעט יישנו גם בעלי הברים ומנסרי השווארמות. עובדי הנמל והתעשיות הפטרוכימיות ישנים כבר שעות. התלמידים שיקומו למוסדות החינוך ישנים.
וויטמן ממשיך: “אני עומד בחשיכה בעיניים טרוטות לצד אלה שסובלים יותר מכל/ וחסרי המנוח/ ומחליק את ידי בתנועות מרגיעות במרחק של כמה סנטימטרים מהם/ חסרי המנוח שוקעים במיטותיהם/ הם ישנים שינה מקוטעת”.
כמה חמלה נחוצה לאדם שמביט על כולם. כמה שותפות גורל. בשינה מתמוססים גבולות האגו, שיוכי המגדר, המעמד. מי שמביט על הישנים ויכול להשגיח עליהם וללוות אותם צריך גם הוא להיות נטול אגו. להיות מסוגל למצוא את עצמו בשלל הפרסונות לא מתוך יהירות אלא בהשתאות אמפטית.
השנה החדשה תהיה בעלת משמעות ניכרת בהיסטוריה של חיפה. סמוך לתחילתה יתקיימו הבחירות לראשות העיר. גורלה של העיר בכמה צמתים קריטיים יוכרע בשנה הקרובה, ועלינו מוטל לבחור את מי שיהיה או תהיה מופקד או מופקדת על עתידנו המשותף. אם תרצו – מי שיביט על הישנים, שיעמוד וישגיח על הרקמה האנושית המחוברת של העיר.
רוצים להישאר מעודכנים?
האיש או האשה האלה יעמדו אל מול שורה של משימות כבירות שראוי למנות אותן בקצרה. הראשונה שבהן היא הפיכת האוכלוסיות המודרות של חיפה לשותפות בשגשוגה של העיר. אלו הם תושבי שכונות החוף – נוה דוד, קרית שפרינצק, קרית אליעזר, בת גלים וקרית חיים מערבית; תושבי מזרח חיפה – חליסה, נוה יוסף, נוה פז ותל עמל; ותושבי העיר התחתית, הדר תחתון, שכונת עבאס וואדי ניסנאס. צמצום הפער הבלתי נסבל בין התשתיות הלקויות שהן סובלות מהן והשירותים הנפסדים שהן מקבלות לבין הפאר של שאר חלקי העיר הוא בעיני הדבר החשוב ביותר על סדר היום של מי שיופקד על העיר – ברווחה, בחינוך ובתשתיות פיזיות.
כמעט באותה דרגת חשיבות נמצאת המשימה לדאוג לשינוי המציאות המטורפת שבה נכפים על אוכלוסייה של כמה מאות אלפי אנשים מגורים בתוך מעשנה מצחינה ורעילה. לא יכולות להיות כאן פשרות. התעשייה הכבדה חייבת להסתלק. מקומה אינו בעיבורו של אזור מגורים.
המשימה הגדולה השלישית קשורה לזכות לקיום בכבוד, לעידוד של תעסוקה של ממש – לא רק בתחומי ההייטק, הטכנולוגיה והיזמות אלא גם בשירותים, בתיירות, במסחר ובמגזר הפרטי והציבורי. בכל התחומים האלה, מי שיופקד על העיר יצטרך קודם כל לוותר על יוקרה אישית. זו מלאכה שדורשת כניסה לעובי הקורה, מלחמה למען הכלל וסדר עדיפויות שאין בו מדליות ואותות הוקרה. אי אפשר יהיה להיתלות במציאות מדומה ובהישגים לכאורה – לא בדו קיום מזויף, לא במיכל סמלי שפונה, לא בפרויקט גרנדיוזי כזה או אחר וגם לא בתוספת של כמה מאות דירות בשכונות חדשות.
שלא יהיו טעויות – הדרישה לא צריכה להיות צניעות. אנחנו זקוקים ללוחם, למי שיהיה מוכן להפוך סדרי עולם למעננו. אבל למעננו, ולא למענו.
“הישנים יפים מאוד בשנתם כשהם שוכבים עירומים/ הם זורמים יד ביד על פני הארץ כולה ממזרח למערב כשהם שוכבים עירומים/ האסייתי והאפריקאי יד ביד, האירופי/ והאמריקאי יד ביד/ משכיל ולא משכיל יד ביד וזכר ונקבה/ יד ביד”
את התמונה הזאת צריך לנצור בלבו ראש העיר הבא. עלינו, הישנים, מוטלת המלאכה להבחין מי מבין המועמדים מסוגל לכך, אם בכלל.
