צ’יזבט עתיק מספר על הזאב והשועל שהולכים ביער ופוגשים את השפן. הם מבקשים ממנו סיגריה וכשהוא משיב להם שהוא לא מעשן, הם דופקים לו מכות רצח. למחרת מצטייד השפן בסיגריות, וכשהוא שוב פוגש בצמד הרעים הוא שולף את הסיגריות עוד לפני שהם פותחים את הפה. השניים מתכבדים בשמחה ואחר כך בכל זאת דופקים לו מכות רצח. “אבל למה?”, הוא שואל, “הרי נתתי לכם סיגריות”. השניים מביטים זה בזה ונימה קלה של מבוכה מתגנבת למבטם, אבל אז מתעשת הזאב ואומר בקול יציב: “למה אין לך כובע?”.
הסיפור הקטן הזה עוסק בהלך הרוח שמייצר את השעיר לעזאזל. אותו הרגע שבו אתה נדרש לתת דין וחשבון על מעשיך ועל כוונותיך ואין לך מה להגיד, ואז אתה נתפס בקלקלתך, כלפי הכלל או אל מול נפשך שלך, ומתמלא מבוכה. אלא שאת המבוכה הזאת קשה לסבול ומתוכה צומח זעם להשחית. את הזעם הזה, שהצדקתו מבישה, אפשר להפנות רק כלפי מי שחלש, מי שיכול לשאת את האשמה במקומך. וזה פירוש אחד שמאפשר לי להבין את היחס של המערכת הפוליטית לתקשורת.
נתחיל בזאב ובשועל. באנלוגיה שלנו אלה הם הרשימות המתמודדות על מושבים במועצת העיר או המועמדים לראשות העיר – לא משנה כל כך. עוד טרם נפתחה ההתמודדות הזהיר כאן עבדכם מהדה פוליטיזציה של מערכת הבחירות, מהסירוב של מפלגות ארציות להציג מועמדים מטעמן, מטשטוש מסרים ומהעדר מחויבות לאג’נדה קוהרנטית.
לא נכזבנו במובן זה. הגיעה המערכה עצמה, וכצפוי – איש/ה לא אומר/ת כלום. כלומר, לא באמת. רמת העיסוק של המועמדים והרשימות בבעיות הליבה של הקיום המקומי היא אפסית, מעליבה ומלאה בורות ופופוליזם. כל מערכת הבחירות של כל המועמדים כולם נשענת על משפטי קליקבייט בנוסח “אני אחזיר את הצעירים לחיפה”. איך? “אני אוסיף משרות”. איך? “אני אנקה את המפרץ”. איך? “אני אפתח דלתות של משרדי ממשלה”, וכן הלאה.
גם בהאזנה קרובה יותר למועמדים – בחוגי בית, בפאנלים ובהזדמנויות האין סופיות שלהם להתבטא ברשתות החברתיות – אין ולא היתה חתירה לעסוק בסוגיות הרלוונטיות באופן עמוק יותר, ולמעשה באופן ממשי בכלל. הדבר הבולט מכל הוא הסירוב להתחייב לאג’נדה. במובן זה דומים רוב המועמדים ורוב הרשימות לעדה של זיקיות.
אל נא תטעו – השאלות החשובות נוכחות, לפחות חלקן. זיהום האוויר, ההגירה השלילית, המחסור במקומות עבודה איכותיים, הצורך במיתוג נכון של העיר – כולם מזכירים אותם, אבל מיד לאחר האזכור משתררת דממה. ובתוך הדממה הזאת ניצת זעמו של הזאב. אז, כשהמועמדים הנכבדים מתבקשים להסביר באיזה אופן הם מתכוונים להצעיד אותנו אל המחר, הם נתפסים בקלקלתם ומיד מפנים את הזעם על מי ששואל אותם – התקשורת. אך זו לא רק התקשורת, זה יכול להיות תושב מקרי שנקלע לפאנל ושאל שאלה מאתגרת או התעקש לקבל תשובה מלומדת.
רוצים להישאר מעודכנים?
אפשר לתת בהם סימנים, במועמדים השונים. לכל אחד יש לו סגנון משלו בהקשר הזה. ראש העיר המכהן יונה יהב מתבצר יחסית בקלות באזור הנוחות שלו, כי מכל המועמדים הוא היחיד שיכול להצביע על הישגי עבר בניהול עיר. בכל מקום שבו הוא נשאל על כישלונות הוא יכול להדוף את השאלות ולדבר על הצלחות.
עינת קליש רותם, לעומתו, אולי חשופה יותר, אבל במקרה שלה היא יכולה להסתתר מאחורי מומחיות לכאורה ב”הבראת ערים”. אנחנו, שאיננו מומחים, נדרשים לסמוך על הרופאה. כל דרישה מעבר לזה לביאורי עומק היא בגדר רדיפה.
אביהו האן הוא ירוק משום שהוא עומד בראש רשימת הירוקים – הוא לא צריך להוכיח כלום, ישראל סביון כבר היה מנכ”ל העירייה, דוד עציוני עשה קילומטרים במסדרונות האוצר ועומדת לו זכות סבו השופט העליון, ולמנדי זלצמן יש עבודה טובה יותר שהוא מוכן לעזוב כדי לנהל את העיר.
בימים האחרונים ניצתה כאן אש סביב סוגיות לאומיות, שהתבטאה בהתנגשות בין הבית היהודי לחד”ש. אף אחד מהמועמדים הבולטים לראשות העיר לא התייחס לכך עד כה. גם אילו היתה לכך התייחסות, סביר להניח שהיא היתה בנוסח “מאז ומתמיד יש כאן דו קיום ולא נסכים שהוא יופר” או התבטאות מטשטשת ומרדימה אחרת.
בדרך כלל אני סולד מנשיאת עיניים עורגות דרומה, אבל לנוכח הסירוב הגורף הזה להגיד משהו ממשי והאיבה המופנית כלפי כאיש תקשורת שדורש זאת, אני מתמלא קנאה כשאני רואה את אסף הראל. פה, בחיפה, כמי שאין לו כובע, לא נותר לי אלא ל-פ-ח-ד.
