ביום חמישי שעבר שוב צעדנו בחיפה לציון היום הבין לאומי למאבק באלימות כלפי נשים. הקריאה להפסיק את האלימות כלפי נשים (וגם גברים) נשמעת כבר עשרות שנים, אך הפתרון אינו נראה לעין.
ביום שישי שעבר ציינו יום ללא קניות. מה בין אלימות כלפי נשים לבין קניות? הקשר אינו מקרי. במובנים רבים נשים נחשבות לקניין, ומה שקונים בכסף אפשר גם למכור או לעשות בו כל שחפצים. אפילו במקורות היהודיים נכתב שאשה נקנית בשלוש דרכים – בכסף, בשטר ובביאה. העובדה שכך קובעת המשנה (סדר נשים, מסכת קידושין, פרק א’ משנה א’) מעידה על כך שמדובר במסורת ארוכת ימים. המסורת משתקפת גם בחוק האנגלי שעל פיו מותר היה לגבר להכות את אשתו במקל שעוביו כעובי אגודל.
החוק עומד לצדם של בעלי הכוח והרכוש. אם נשים נתפשות כסחורה שניתן לקנות, אין פלא שהמסורת של אלימות כלפי נשים היא חלק מהתרבות שבה אנו חיות. מסורת כזו קשה לעקור. בחברה שבה נשים הן עדיין רכושו של הבעל ושהנישואים בה נערכים רק על פי ההלכה היהודית (או לפי הדת הנוצרית או המוסלמית, בהתאם לדת הנישאים), אין לנו ברירה אלא לצעוד בכל שנה ולצעוק שאלימות, כל אלימות, כלפי נשים אינה מקובלת עלינו. את תפישת העולם הזאת שלפיה נשים הן קניין אנחנו חייבות (וחייבים) לעקור מן השורש.
רוצים להישאר מעודכנים?
אולי החיבור ליום ללא קניות יאפשר לנו להבין עד כמה עמוקה תפישת הבעלות על הנשים כקניין. יום ללא קניות מהווה הזדמנות לחשוב על פעולת הקנייה ולהימנע ממנה. אותה הימנעות ביום מסוים מאפשרת לבחון למה גורמות הקנייה והבעלות על רכוש לחיי היומיום של כולנו. זה לא עניין פעוט. הקנייה הפכה לסמל של סטטוס בחברה המערבית. היא אמורה לעורר בנו הרגשה טובה וסיפוק. היא מניעה את הכלכלה הקפיטליסטית שבה אנו חיות ושאותה בלבד אנחנו מכירות.
אבל האם ייתכן בכלל עולם ללא קניות? ארגונים וגופים כמו אשה לאשה, הדריון, מתנ”ס טבריה ורובין פוד ניסו ליצוק משמעות ליום ללא קניות. אחת מהדרכים שמובילות לעולם כזה היא באמצעות החלפה במקום קנייה. ראוי להקדיש מחשבה לצורך שלנו לשלוט המתבטא בקנייה. כדאי שנמצא ושנאמץ דרכים למחזר, להחליף, לתת ולקבל. יחסי חליפין הם טובים מיחסי מרות. דרכים אלה מהוות הזדמנות למי שקשה להם להיפרד מדרכי העולם הישן, שבהן תפישת האשה הקניין היתה עמוקה ומעוגנת בחוק, לאמץ לעצמם אופני התנהגות אחרים.
למי שמתלבטים כיצד הם יכולים לשנות את דרך חייהם אני מציעה לשתף בדיון על המסע הזה חברים וחברות, להיעזר באנשי טיפול ולהקים קבוצות תמיכה במטרה ללמוד דרכי התנהגות שונות. אפשר להשתנות, ולמעשה גם אין ברירה – ההזדמנות שיוצרות הרשתות החברתיות מאפשרת לנשים (ולגברים) לספר את סיפורי האלימות, ההטרדה וההצקה היומיומיים שכולנו חוות. גם הצריכה המופרזת וגם האלימות אינן מחויבות המציאות. כמו שניתן להפסיק את בולמוס הצריכה, אפשר להפסיק את היחס האלים כלפי נשים וכלפי כל מי שחלש מהגברים. הגיע הזמן שתיקחו את העניינים האלה לידיים, ואולי יחול שינוי לטובה ביחסים בין המינים, והאלימות תתחיל להיעלם לאטה מהעולם.
הכותבת היא פעילה באשה לאשה — מרכז פמיניסטי חיפה
