לפני חמש שנים בדיוק נכנסתי לעבודה בחברת הכרמלית כטכנאי חשמל. הייתי אז בוגר טרי יחסית של מגמת הנדסאות החשמל בבית הספר להנדסאים, וזו היתה העבודה הרצינית הראשונה שלי כחשמלאי.
הרגשתי אז בר מזל שניתנה לי ההזדמנות לעבוד כחשמלאי במקום עבודה רציני. שמחתי במיוחד שאוכל לעבוד בכלי תחבורה ציבורית, שמאז ומתמיד היא דבר שאני מאמין וקשור בו, וזו היתה אחת מהמוטיבציות העיקריות שלי בבחירת תחום העיסוק.
לא שחשבתי שיהיה שם קל. בכל זאת מדובר במשמרות שמתחילות ב־5:30 או מסתיימות חצי שעה אחרי חצות. היה ברור לי גם שמדובר בעבודה פיזית קשה במנהרה מתחת לאדמה בתנאי רטיבות ולעתים קרובות בקור עז.
חמש השנים האחרונות היו רבות תהפוכות – הכבל שמושך את הרכבת נקרע בקיץ 2015 ומצאנו את עצמנו מושבתים לחצי שנה. העירייה ומשרד התחבורה עשו יד אחת בניסיון להפריט את הכרמלית – צעד שהיה מסכן את מקום עבודתנו גם מבחינת בטיחות תעסוקתית אבל גם מבחינת הבטיחות התפעולית (תנו גוף ייחודי חד פעמי בישראל לחברה שמחפשת לעשות רווח לתפעל מפלצת שכזו – עוגמת הנפש תהיה כמעט ודאית). את הניסיון הזה הצלחנו למנוע במאבק משותף ומרגש עם נוסעים שהביעו בנו תמיכה ציבורית.
ואז הגיעה השריפה של תחילת פברואר 2017. השבת ההיא שבה הכרמלית עלתה באש היתה מהקשות בחיי. אני עדיין זוכר איך הגענו, כל העובדים, לחדר המכונות של הכרמלית בגן האם – לא כי קראו לנו לבוא, פשוט כי לא היינו יכולים לשבת בבית. אני זוכר איך עבדנו להחזיר את החשמל לתחנה כדי שנוכל להתחיל לאסוף את השברים ואיך התבקשנו למחרת להיכנס לעבוד במנהרה המזוהמת.
לקראת הפתיחה המחודשת ביצענו עבודות שמחלקן התקשיתי לראות אותנו יוצאים בחיים. הצוות של עובדי הכרמלית לא הפסיק להפתיע ולהרשים אותי בכוחות האלתור ובמקצוענות שלו.
הסיפור הזה הסתיים, אבל בכל חמש השנים האלו נמשך סיפור אחר בלי שסופו נראה לעין – המאבק שלנו כעובדים לתנאי עבודה נאותים. ההנהלה ועיריית חיפה התנהלו בסחבת, בערמומיות ובסירוב בלתי מוסתר להתקדם לקראת הסכם קיבוצי.
רוצים להישאר מעודכנים?
ממש רגע לפני השריפה הגענו לסיכום על הסכם קיבוצי. ההסכם היה אמנם צנוע, אבל הוא היה מאפשר לנו לראות התחלה של השתכרות בכבוד. השריפה טרפה את הקלפים עם סירובה של ההנהלה לחתום על ההסכם עד שהכרמלית תשוב לפעילות, אבל גם ההבטחה לחתום עליו עם פתיחתה המחודשת התגלתה כשקרית. לאחר הפתיחה הובהר לנו שהעירייה מסרבת לחתום על ההסכם עד שהממונה על השכר במשרד האוצר יאשר אותו – אישור שהיה אפשר להשיג במשך השנתיים שבהן הכרמלית לא נסעה, אך לא קרה.
כעת אנחנו יושבים שוב בחדר המשא ומתן. הממונה על השכר מסרב לאשר את ההסכם, והעלאות השכר נראות לו משום מה גבוהות מדי (לפי ההסכם, מחצית מהעובדים תשתכר פחות מ־7,000 שקל בחודש, והמחצית השנייה תשתכר סכום שנושק לו). נוסף על כך, האוצר דורש להכניס להסכם סעיפים של גמישות ניהולית – מונח מכובס לחיזוק היכולת לדרוס את העובדים כמו היום, רק בתוך ההסכם הקיבוצי.
מדוע הסירוב העיקש הזה מצד כל כך הרבה גורמים לאפשר ל־13 עובדים – שעובדים מתחת לאדמה בעבודה לא פשוטה ולא בריאה אך נותנים שירות שאלפי אנשים משתמשים בו מדי יום – לשפר במעט את תנאי העסקתם? מה מפחיד כל כך בשיפור התנאים שלנו שיכול לגרום להתעמרות שכזו?
בחירתה של ראש עיר חדשה מפיחה בנו תקווה שאולי עתה תבחר העירייה בדרך חדשה ביחס אלינו. בסופו של דבר, כולנו צריכים לבחור באיזו עיר אנחנו רוצים לחיות – עיר שמתייחסת לעובדים שמקיימים אותה בזלזול ובהתעלמות או עיר שרואה אותם כבעלי ערך וחשיבות בחיי העיר.
הכותב הוא חבר ועד עובדי הכרמלית
