תפילין, ריטלין, דוואי דוואי וסטאנא שוואי

בואו נדבר על הצעירים תושבי שכונות החוף, ובעיקר על הפער בין שכונות החוף לשאר חיפה, כלומר הכרמל. לפני 20 שנה, בימים על הברזלים עם הליווי’ס 501 בחליסה, אם היית אומר את זה היה נפלט צרור קללות עם ח’ ו־ע’ משובץ בפנינים בערבית. היינו אנחנו, מ”חלאס חליסה” ועד “שפרינצק קיימת והעולם שותק”, ומעלינו הכרמל. למרות כל הניכור והריחוק, רצינו לגור בכרמל. ככה זה. מי חלם שיעברו 20 שנים ועדיין יהיה פער. אמנם לא כמו פעם, בואו נודה, אבל עדיין יש פער שבא לידי ביטוי בכמה רבדים חשובים בחיים – מהתייחסות שוטפת, דרך תחזוקת תשתיות ועד למחירי הנדל”ן, לניצול השטחים ולרקע הסוציואקונומי של האוכלוסייה. שלא נדבר על החינוך, על התרבות, על התעשייה, על הזיהום ועל הרכבת המאוסה שחוצה אותנו ומחרישה את קול הים.

אתם מרגישים שזה הולך להיות טור נדוש, אה? שוב אותה חפירה? הרי זה קורה בכל מקום – בכל עיר יש אוכלוסייה חלשה בשכונות שבורות ולא מתוחזקות שקרובות למפגע כזה או אחר או תקועות באיזה חור, ולעומתה יש אוכלוסייה מפונפנת שמוגדרת “אמידים פלוס” ומתגוררת בשכונות מפוארות קרוב למשאב טבע, עם נוף, עם מרכז אטרקטיבי, עם תשתיות ועם שירותים נאותים. ככה זה בכל מקום, בכל עיר, בכל מדינה. המרחק בין הרצפה לתקרה תמיד יישמר, כאשר לעתים האוכלוסייה תתחלף אבל בדרך כלל זהו דור ההמשך. אבל זה לא טור עישה דמיעה בכייני של מקופחים. הוא יעסוק בכאן ועכשיו, חיפה של ינואר 2020.

בואו נתחיל עם מבחן התייר, מכירים? בכל פעם שאני חוזר מהמרכז לחיפה אני מנסה להיכנס לראש של אורח או תייר שמגיע לעיר ולדמיין איך הוא רואה את מה שאני רגיל לראות – מהצבע של המדרכה ועד לנוף של הכרמל. קחו תייר לסיבוב במרכז כרמל, בכרמליה, ברמות ספיר ובנוה שאנן (נוציא את דניה מהמשוואה, כן?), ואחר כך רדו איתו לסיבוב בנוה דוד, בקרית שפרינצק, בנוה יוסף, בעין הים ובבת גלים, בלי להיכנס לרחובות ולסמטאות. לאחר מכן שבו איתו לקפה במסעדת מקסים ושאלו אותו איפה נראה לו יותר מטופח, יותר מתוחזק, יותר נקי, יותר תשומי. התשובה תהיה ברורה – בכרמל. אבל כשתשאלו אותו איפה הוא ירצה לגור, יש סיכוי טוב שהוא יבחר בעין הים או בבת גלים, שאמנם פחות מתוחזקות ומפונפנות אבל קרובות לים. שימו לב, זו ההתחלה.

אני מרגיש שהמהפכה מתקרבת. סתם, זו הגזמה, אבל יש פה דור אחר שגדל על רצונות ועל צרכים עמוקים יותר, עם תובנות של מבוגרים. אנשים רוחניים בני 30-20, אבל בקטע בוגר. זה דור שהאקדמיה לא מעניינת אותו פרט למקצועות הומניים כמו חינוך ומדעי החברה, ופחות הייטק. כי מי רוצה להיות סגור כל היום במשרד ולהגשים למישהו אחר את החלום. אלה הם בני דור הריטלין השלישי – דור מרוכז יתר על המידה, שאשכרה לימד את עצמו שיטות למידה. האינטרנט הוא אמצעי מרכזי, הוא ברור מאליו, הם גדלו לתוכו, אבל הוא לא האלוהים. זהו דור שמבין שלא הכל זה כסף, שאינסטגרם זה כבר טו מאץ’ ושהפייסבוק הוא בשביל העשייה החברתית. הם בקטע אחר. אני לא יודע בדיוק איזה, אבל כשאני שואל התשובה היא “בקטע טוב, אבל אחר”.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אז מיהו דור העתיד של שכונות החוף? זה ההוא מהשכונה שמניח תפילין בכל בוקר במרפסת והוא סטודנט לתואר הנדסאי, וזו ההיא שפתחה חנות קטנה בעיר התחתית וחוזרת כל יום הביתה שבורה. זו האם החד הורית שעובדת בחצי משרה קלילה וכותבת תוכן להשלמת הכנסה, וגם קונה בגדים פצצה מיד שנייה. וזה שמתחזק בתשובה, מנהל תחנת דלק במת”מ ומתכנן להתחתן בקיץ הקרוב. ויש את הזוג שגר בקריית אליעזר ומחפש לקנות דירה עם עזרה מההורים. והגולש שהוא מהנדס מכונות עם החברה שרוצה להישאר בחיפה. ומעצב המוצר שעובד בצ’ק פוסט וכבר שנתיים מחפש פינה קטנה. פרנסה וחיים – זה מה שהם רוצים. עם דגש על חיים. הם כולם DNA של שכונות החוף – מזרחיים שכבר לא מרגישים ככה אבל הם כן מסורתיים, רוסים שבקושי מדברים רוסית, וצעירים ערבים שמחוברים לעצמם ושיצרו סצנה אופנתית. כולם חיפאים משובחים. והם נדל”ניסטים מקצועיים כשצריך – הם מבינים שהם גדלו ליד משאב טבע מדהים, הם בעניין, הם בודקים, הם ברשת והם מחפשים דירה לרכישה.

פגשתי לא מעט כאלו לקראת כתיבת הטור. זהו דור שמחפש לגור באזור קהילתי שיש בו חיי שכונה, ואם זה קרוב לאוכל של אמא אז בכלל מצוין. הוא רוצה תרבות מקומית, בידור, בית ספר קרוב, חניה סבבה, ים וזהו. זו חיפה שהוא מכיר, השכונה שבה הוא גדל, בית הכנסת שבו כולם מכירים את כולם, והחוף הקבוע. הסצנה התל אביבית זה כבר לא זה, ואם מתעקשים אז אפשר לקפוץ לשעה ולחזור לחיפה. הקרבה למקום העבודה היא לא שיקול, הבית יותר חשוב. הוא מבין שאם צריך אז נוסעים ברכבת לעבודה בתל אביב או בכרמיאל, ולא קרה כלום. הם לא כמונו, שברגע שנולדו לנו הילדים אז אנחנו כבר לא מגניבים, הגאנג’ה מחליפה את האלכוהול וחדר הכושר את האקסטה. הם זורמים ורוצים לחיות את הרגע, אבל עם משמעות. הם כבר לא ילדים. הם גדלו, וחלקם כבר אחרי צבא או שירות לאומי אמיתי מהלב. הם שלנו, משכונות החוף, והם עלא כיפאק. הם מטפלים בהורים, יוצאים לבלות בחמישי בערב, עובדים קשה, מתכננים חתונה קטנה ברבנות, רוצים ילד אחד עם שם עברי, מקסימום שניים. והם נולדו כאן ומתעקשים לגור כאן.

שמתם לב מה קורה בהדר? קהילה תוססת של צעירים ומשפחות ביחד עם ותיקי השכונה. הם שומרים על האופי של השכונה, מבלים בבתי קפה ועושים קניות בשוק תלפיות. הם פעילים חברתית ופוליטית, שומרים על דופק ומתניעים משהו. חלקם רכשו דירות בזול, חלקם שוכרים. יש אנרגיה באוויר. תחשבו מה יכול להיות בנוה דוד, בקרית שפרינצק, בעין הים ובקרית אליעזר. חבר קרוב שלי, קבלן ידוע בחיפה, הראה לי תוכניות משנת 2015 לשכונות האלה. אז, כמו היום, זה נקרא תוכנית להתחדשות שכונות החוף. כרגע לא מעניינת אותי הפוליטיקה – מה קרה עם זה, מיהם בעלי ההון והיזמים, ואיזו גרסה זו של התוכנית. ראיתי מצגת עם תמונות שהקסימה אותי. התרגשתי כמו ילד, הלוואי שזה היה אמיתי. אבל הדבר הראשון שקפץ לי לעין במצגת זה המגדלים – המגדלים שהקבלנים עושים עליהם כסף. כן, גם אני מתנגד להפוך את שכונות החוף לרצף מגושם של מגדלים, אבל בואו נחשוב רגע. כל דבר אפשר לעשות במידה. זו גם הדרך ההגיונית היחידה לשלב אוכלוסיות צעירות וותיקות. אין מה לעשות, זו דרך הטבע. שכונות החוף חייבות עירוי ואנרגיה חדשה. אם נשמר את השכונות ללא פיתוח למגורים עבור משפחות צעירות ודור ההמשך החיפאי, השכונות הללו יזדקנו דמוגרפית ופיזית. ככה זה בטבע האורבני – מגדלים ליד שכונות ותיקות, אבל בתוכנית שימור.

היום, בתחילת העשור השלישי של שנות ה־2000, יש בחיפה הרגשה שהכל נעצר בעקבות שינויים בסדרי העדיפויות של הנהגת העיר. גם החלום נעצר. משפחות צעירות לחוצות בודקות אפשרויות בקריות, בטירת כרמל וביקנעם. והצעירים יותר? הם כועסים יותר. סדרי העדיפויות של ההנהגה מחדדים להם את הריחוק. יש דרישה לעשיית צדק, כשהוריהם עוד בחיים. והצעקה היא גדולה. זו הצעקה של החבר’ה שמרגישים שהם בדרך לעשות את הטעות של הוריהם, תושבי שכונות החוף הוותיקים. הם מבינים שכל תייר היה רוצה לגור פה בדיוק כמו ההוא שלקחנו לסיבוב בכרמל. הם יודעים טוב מאוד. הם מבינים שמחיר הנדל”ן בשכונות החוף רק עולה, ושהוא שווה לא פחות מזה בשכונות הכרמל. הם יודעים גם מהו הדבר הבא.

טירת כרמל מתפתחת לתפארת ומושכת אליה הרבה חיפאים. ראש העיר קרית אתא יוצר תנופה נדל”נית ומעודד את כניסתן של חברות ענק לעירו, והן מצדן מביאות עמן מסחר וכוח כלכלי ופרנסה ופיתוח. ראש העיר נשר מגביר את תנופת הבנייה וממשיך בפיתוח של העיר. ואנחנו, החיפאים, שסובלים מהרכבת בשכונות החוף, מתבשרים שוב על חשמול עילי של המסילה, שיגרום לחיץ משמעותי יותר ומכוער יותר בין העיר לים. זהו הנושא הבוער ביותר בקרב תושבי שכונות החוף בשנים האחרונות. הדור הצעיר מתחיל להתקומם כי הוא מבין שזו אבן נגף. הצעירים המיואשים רוצים לגור כאן ולשפר את ערך הנכסים של הוריהם ושלהם בעתיד. אלו בעלי בתים, לא מיליונרים, שמחכים כבר שנים לשיפור התשתיות, לפינוי-בינוי ולתמ”א – כל דבר שיציל אותם מההפקרה של 20 שנים אחרונות. הם מזהים את חוסר ההתייחסות ואת הניכור של קברניטי העיר בעשרות שנים האחרונות, את הנצחת הפער הדפוק בין הכרמל לשכונות החוף. והם הפוטנציאל הכלכלי של כל העיר. אני לא חכם גדול ולא מומחה בתכנון ערים, אבל גם מחיפה אפשר לראות את נתניה ואת אשדוד מתפתחות ואת חיפה דורכת במקום. אז אל תתפלאו אם יום אחד הצעירים הללו יעצרו את תנועת הרכבת ואת תנועת הסחורות בנמל חיפה ויחסמו את הכניסה לבתי הזיקוק.