מי יכול עלינו? כן, זה נשמע יהיר, ואני בכלל טיפוס חרדתי-אופטימי. נכון, זהו מנגנון מסוג מוזר, אבל הוא אמצעי הישרדותי חזק שליווה אותי לאורך כל חיי. אל תשכחו שיש לנו עסק עם וירוס שפתח עלינו פור של כמה שנים בגלל שהיינו שאננים וחשבנו שהכל טוב. ממש ממש טוב. כשביונסה מרוויחה שלושה מיליון דולר להופעה אחת, שזה בדיוק התקציב שהיה חסר להשלמת החיסון לקורונה לפני שנתיים, זה אומר הרבה עלינו. האנושות השמינה מכל הנאות החיים, והשובע והרוע היו אקסטרים.
אז חאלס, הפעם אני פחות רוחני. נשבר לי מכל תיאוריות הקונספירציה שרצות ברשת, אני באמת אופטימי, ואפילו נהייתי ידען קטן. בדיוק כמוכם גם אני מקשיב בחרדה לכל ריאיון בטלוויזיה עם איש רפואה (ורצוי שיהיה פרופסור ומעלה), גם אני קורא כל כתבה באתרי החדשות (עם כותרת שמפיחה תקווה), גם אני מחפש בגוגל שמות של חברות שמפתחות חיסון (בדגש על חברות ישראליות), וגם אני קורא פוסטים בפייסבוק של סטודנטים למקצועות הרפואה, הכימיה והביולוגיה (ואפילו וטרינריה). אחרי זה הכל עובר לדיון בפרלמנט של השכונה בשקמונה סביב הקמין שדולק בערב קר מול הים – צעירים, מבוגרים, רוחניקים, סטלנים וגולשים, רובם חבר'ה אקדמאים שנותנים פייט, וגם פשוטי בת גלים, שני דייגים ושני שועלי רחוב.
ולמה אני חושב שיהיה טוב? כי אוסף הפחדים שלי והחפירות שעשיתי הובילו אותי לקבל תמונה פחות או יותר מלאה ולהבין את המצב.
כמו שאמרתי, נגיף הקורונה התחיל לפנינו ופתח עלינו בלי להודיע. אז מה בכל זאת מרגיע אותי? ככל שעובר הזמן אנו לומדים את דפוס ההתנהגות של הווירוס, בכל יום שעובר אנו האנושות לומדים על דרכי הדבקה, בכל דקה שחולפת אנו מתקדמים עוד צעד לפיתוח החיסון. והווירוס? הוא לא משתנה. הוא ממשיך בשלו. הוא אמנם מתפשט אבל לא מתחכם ולא מתחזק ולא משנה צורה. איך אמר אחד מהפרופסורים באחד מאולפני הטלוויזיה ביום שישי? "הווירוס בישראל לא יכול להתקשר לחבר שלו באיטליה ולומר לו שייזהר ושישנה כיוון כי מפתחים כאן נוגדן. אנחנו כן יכולים, ואפילו מעבר לזה". פה נפל לי האסימון. זהו שורש העניין. זה הפור שאני חיפשתי על הווירוס הזה. האנושות היא סתגלנית, והטבע הוא עוצמתי וחזק. כמו שכתבתי לפני שבועיים – אמא טבע רק הפליקה לנו, כמו לילד רע. תיכנסו לחדרים שלכם ותחשבו טוב טוב על מה שעשיתם.
אנחנו נצלח את המגיפה הזו. אנחנו ניכנס לחדרים, נחשוב על מה שעשינו לא בסדר, ומעכשיו נעשה בדיוק מה שאומרים לנו. אל תצאו מהבית, אל תידבקו ואל תדביקו, ובעיקר שמרו על היגיינה מקסימלית – אלכוג'ל, מגבוני כלור, כפפות, מסיכות, מוצרי חיטוי וכל הווג'ע ראס פלוס פלוס. החמירו, תנו לעצמכם בראש, זו תקופה והיא תיגמר. בינתיים אנחנו נתקדם מדעית ונגרום לווירוס לגווע.
רוצים להישאר מעודכנים?
קצת פסיכולוגיה בגרוש: הפחד של כולנו הוא כמו תמיד מהלא נודע. הדרמות של העם שלנו הן מלחמות ומבצעים צבאיים, שבהם אנו עושים הכל כדי להתגבר על הלא נודע. בפנים אנחנו יודעים שננצח (בכל זאת, זה לא כוחות) אבל פוחדים מאבידות בנפש. אותו הדבר מול הקורונה – זו מלחמה שאני בטוח שננצח בה. בשבועות האחרונים אנו חוזים בעוצמתה של האנושות – חברות ענק וסטרטאפים קטנים מתגייסים לפיתוח של ציוד מיגון, מפעלים הסבו את פסי הייצור מרכבים למכונות הנשמה, אוניברסיטאות ציבוריות וחברות פרטיות, עם המוחות הכי מבריקים בעולם שוקדים על מציאת חיסון. קצת קשה לומר שזו שעתה היפה של האנושות כי אנחנו אלה שאשמים במצב, אבל בכל זאת. ובגלל זה אני אופטימי. אנו נלמד את הנגיף ונחכה לו בסיבוב. אמנם יהיו אבידות, אבל אנחנו נעבור את זה בשלום וננצח.
הנשק שלנו הוא ההיגיינה החברתית, ואני קורא לזה טיהור חברתי. קשה בלי לחבק, בלי לגעת, בלי לתת כיף או בלי להעביר ג׳וינט. קשה בלי מסיבות, בלי מסעדות, בלי הופעות ובלי חברים. והכי קשה זה בלי ההורים. הרי כל מה שהם צריכים זה לקבל חיבוק מהנכדים ולשמוע אותם צוחקים. אבל אין מה לעשות. זה המחיר שאנחנו צריכים לשלם על המחדלים שלנו.
"והדרת פני זקן" זה המבחן המוסרי שלנו. תמיד, ובעיקר בימים אלה, אנחנו נמדדים בחמלה שלנו לדור שקדם לנו. לסבא ולסבתא, אבל גם לעריריים ולחסרי הישע. שמעתי רעיונות הזויים מפיהם של חכמולוגים שהציעו לבודד את כל האוכלוסייה המבוגרת (כן, גיל 60 כבר נשמע לכמה מאיתנו מבוגר) ולהמשיך לחיות את חיינו, לחזור לשדרה ולהניע את הכלכלה. וכאן בדיוק אנחנו נמדדים. כי את מה שאנחנו נעשה להם, ילדינו יעשו לנו בעתיד. אז אל תתעלמו מהם. אל תשליכו אותם לעת זקנה. שמרו איתם על קשר הדוק, עשו שיחות וידאו משפחתיות בזום, הציעו כל עזרה אפשרית, העמיקו בשיחות ארוכות והקשיבו בסבלנות יתרה, גם ככה יש זמן. אל תסכנו אותם, אבל היו שם בשבילם.
הכלכלה, העסק החדש, האבטלה, החתונה המתוכננת, החופשה, החסכונות, המשק, הבנקים – כל אלה לא מעניינים עכשיו. היום יש דברים חשובים יותר כמו המשפחה והחיים. רק תאפשרו לנו קורת גג, משהו לאכול, קצת חשמל ומעט מים עד יחלוף זעם. אנחנו כבר נסתדר. אנחנו יודעים שננצח. יהיה טוב, אני מבטיח.
