יש רגע אחד קטן וקצר מועד שמגיע בין שלב הזחילה לשלב הצעד הראשון. זהו שלב שלא מקבל את הקרדיט המגיע לו, כנראה בגלל יחסי ציבור לקויים. לשלב הזה קוראים “העמידה” (לפחות זה השם שהמצאתי לו השבוע). לעניות דעתי מדובר בשלב הרבה יותר מקסים ומעורר גאווה מאשר זחילה על הגחון או זחילה מתקדמת יותר על ארבע (האמת, בכלל לא ידעתי שיש יותר מסוג אחד של זחילה). זהו שלב יותר מהנה והרבה פחות מפחיד מאשר צעד ראשון, שתכלס כולנו יודעים מה זה אומר – שגם דקות החופש המעטות שבהן יכולת להציץ לשנייה בלפטופ או בסלולר הסתיימו, ומעתה אתה חייב להיות עם העיניים 24/7 על התינוק שבכל רגע עלול לפתוח בריצת אמוק לקיר או לפינת השולחן.
למה אני חופר לכם על השלבים הנ”ל? כי השבוע הגאונה הקטנה שלי עמדה לגמרי לבד בפעם הראשונה. זה היה כשישנתי צהריים, והיא לידי במיטה ביחד עם אמא שלה. לפתע התעוררתי בבהלה בגלל צעקה פלוס נחיתה של ישבן על המצח שלי. הילדה עמדה לבד. כמובן שהרגע לא שוחזר ונאלצתי לחכות עד הערב כדי לפספס אותו שוב. למחרת הקדשתי את כל הערב לבהייה ללא הפסקה בילדה. אין ארוחת ערב, אין שירותים ואין טלוויזיה. רק אני, הילדה ומצלמה בהיכון.
אחרי שלוש שעות של שירי ילדים, זחילה מקצה לקצה, משיכות שיער ואף, זה סופסוף קרה. היא נתפסה בכפות רגלי, משכה את עצמה על הג’ינס הבלוי עד לברכיים, ומשם התרוממה בשיא תפארתה וביקשה שארים אותה. לא אכתוב שבכיתי מאושר אבל בהחלט הייתי נרגש, כי יש משהו בגידול ילדים שאי אפשר להסביר במילים, מעין תחושה כזו שגורמת לכל הדאגות, החששות והפחדים להיות שווים את זה. תחושה שצצה לה כל כמה זמן ושמשכיחה את כל הקושי. התחושה הזו מופיעה בכל פעם שהם עושים משהו שלא היית מוכן אליו, כמו להשתולל משמחה במקלחת, לתת לך חיבוק או נשיקה באוויר כשאתה מבקש, לתפוס את הבקבוק לבד או לעמוד עליך ולבקש ידיים. באותם רגעים שוב דבר אחר לא חשוב, כי לילדים שלנו יש את הכישרון הזה להכניס אותנו לפרופורציות. מה זה יום קשה בעבודה לעומת תינוקת שצוחקת אליך מהחלון ברכב? מה זה ריב עם האשה לעומת תינוקת שרוקדת בסלון לצלילי השיר שהיא אוהבת? מה הם כביסות, כלים, חשבונות והוצאות לעומת ילדה שקוראת לך אבא?
בכל אופן, אחרי שצילמתי כל רגע בעמידה המושלמת שלה, חשבתי שזהו, אני יכול לפרוש בשקט, אבל אז היא עשתה משהו נוסף – התחילה לצעוד לאורך הספה. סוף סוף משהו שאני עד אליו ראשון, וזה אפילו מצולם, עד לרגע שבו הבנתי שהיא צועדת לעבר הצעצוע של הכלבה. אז השלכתי את המצלמה וזינקתי לעברה לפני שהיא הספיקה לנשנש להנאתה את השערות של לילי.
עכשיו, כמה ימים לאחר רגע העמידה הגדול, הילדה לא מפסיקה לעמוד, לצעוד וליפול, בעיקר בגללי, כי אני כל הזמן מתרוצץ לה בין הרגליים בניסיון להגן עליה מפני הרצפה. אין מה לעשות, אני טיפוס חרדתי וקשה לי לסמוך על חפצים דוממים ליד התינוקת שלי. אז אשתי העלתה רעיון – שבכל פעם שבה הילדה עומדת אני אשב. בכך אפשר להכריז סופית שאני והכלבה בעלי אותו המעמד בבית.
