השבוע חגגתי 34 קיצים. אני יודע שנהוג לומר “אביבים”, אבל אני נולדתי באוגוסט, ואוגוסט זה קיץ, אז אני ממשיך בקו ההיגיון הבריא. גיל 34 הוא גיל תלוש מהמציאות – לא לכאן ולא לכאן. זה לא גיל 30 של סגירת עשור והפיכה מבחור לגבר, זה לא גיל 35 שמעניק לך הצצה לגיל 40. גיל 34 הוא בסימן של השתקעות והתבססות. זה הגיל שבו אתה מתחיל להשתקע עם ילדה בת שנה וחושב כבר על הילד הבא, זה הגיל שבו אתה מבסס לעצמך קריירה ומעמד בעבודה, זה הגיל שבו השגרה שלך הופכת לכל החיים שלך והספונטניות נשארת בגדר המלצה מהפסיכולוגית.
34 זהו הגיל שבו אתה שוכח בכלל שיש לך יום הולדת ואתה נזכר בו רק בזכות קבוצות הווטסאפ השונות עם הברכות הכלליות שחוזרות על עצמן בלי סוף. 34 זה מספר יפה לכשעצמו, אבל כגיל הוא לא משהו. אתה לא מקבל מתנות כמו פעם כשהיית ילד, אתה לא חוגג אותו כמו שחגגת ברווקות, אתה לא מציין אותו בגאווה כמו את גילאי ה־25+, אתה מעדיף להצניע אותו כמה שיותר ומקווה שיחלוף באותה המהירות שבה הוא הגיע. זה הגיל שבו אתה מבין שאתה הופך למבוגר בעיקר בזכות המתנות שאתה בכל זאת מקבל – שעון מהודר מהאשה, שטר כלשהו מההורים וברכה קולקטיבית מהחברים.
תוסיף לגיל 34 את העובדה שאתה נשוי+ילדה, וגם אופי החגיגה משתנה. חוגגים לך בטיול משפחתי לחו”ל במקרה הטוב או בסופ”ש בארץ במקרה הפחות טוב. החגיגה נמשכת במסעדה עם כיסא תינוק וקינוח על חשבון הבית. הטירוף לא עוצר, ולמחרת גם המשפחה המורחבת מגיעה לקפה ועוגה, ולסיום אחיך שולח לך סרטון מזל טוב מאיזו מסיבת קצף אי שם בדרום הארץ.
אבל לא הכל שלילי בגיל 34. כוחך עדיין במותנך ואתה יכול להסתכל אחורה בסיפוק על השנים שעברו וגם בנחת אל השנים הבאות. הקמת התחלה של משפחה, יש לך עבודה מסודרת, אתה מוקף באנשים שמעריכים ואוהבים אותך, אתה משפיע בצורה זו או אחרת על הסביבה שלך ואפילו יש לך טור קבוע בעיתון. אמנם לא עשית מיליונים כמו שחלמת כנער, אבל מאז גם אתה וגם החלומות שלך התבגרתם. ככל שרף הציפיות ירד כך רמת האושר עלתה. ככל שהדברים התקבלו בחיוב כך החיוך התרחב יותר. ככל שהורדת שעות בעבודה כך הרווחת יותר. ככל שנמנעת ממלחמות כך חווית יותר ניצחונות.
אז את רוב היום ניצלתי לעבודה ולסידורים רק כדי להסיח את דעתי מהגיל ומהתרגיל, הטלפון היה על שקט וחיפשתי את הדרך הארוכה הביתה. זה לא שאני לא אוהב ימי הולדת, אני פשוט נבוך מתשומת לב מוגזמת, ולמזלי לא חוגגים לי במסיבות הפתעה. חגגו לי עם שעון, עם מסעדה מדהימה ועם טיול מטורף למיאמי (שהבטחתי לכתוב עליו בעתיד). הקטנה שלי לא מפסיקה לקרוא לי אבא וללמוד מילים חדשות, אשתי הוכיחה בפעם המי יודע כמה שאני אדם טוב יותר כשאני עוצר לנשום, בעבודה פרגנו לי במילים חמות שנשמעו די הגיוניות ולא אנוסות, ורגע לפני חצות מצאתי את עצמי נוסע לבד ברכב ומסכם לי את השנה החולפת. אמנם לא התנגן שיר מתאים ברדיו ולא הסתכלתי אל האופק, אבל גם עם שיר של עומר אדם ברמזור אדום הצלחתי לחייך לעצמי ולהבין שהמזל שלי טוב.
