בואו נדבר קצת על אלרגיות, וכדי לשבור את הקרח אתחיל באלרגיות שלי. אני אלרגי לחצילים, לגבינה צהובה ולכל מה שפורח, צומח ומלבלב. אני אלרגי גם לקרדית אבק הבית, שזה אומר שאני אלרגי לבית. ולמה אני מספר לכם על האלרגיות שלי? כי אני חושש שקרה הנורא מכל, הדבר שממנו חששתי הכי הרבה מאז שנודע לי שאשתי בהיריון, ומדובר כמובן ששאלה: מה מהגנים שלי תירש התינוקת שלי?
היום אני יכול לומר בוודאות שהיא לא ירשה ממני הרבה. הגבות והעיניים הן של אמא שלה, כל השאר לא ידוע, והדבר היחיד שאפשר לייחס אלי הוא המטבוליזם המהיר שלה שמזכיר את שלי מתקופת הזוהר שבה הייתי צעיר וישבתי רוב הזמן על האסלה. וכך חלפו להם הימים בתהייה ובציפייה שאולי משהו חיצוני ישתנה בה ואוכל להגיד “הנה, זה ממני!”. ובשבוע שעבר זה הגיע, רק שלא כמו שתכננתי כי מסתבר שהילדה רגישה כמו אבא שלה. אני לא מדבר על רגשי נחיתות או על הרגשות שמציפים אותי בזמן שאני צופה בערוץ דוקו, אלא על רגישות למזון. אני לא יכול (ובאיזשהו מקום, גם לא רוצה) לתאר לכם כיצד גילינו שמשוש חיינו רגישה לבוטנים, אבל זו עובדה קיימת ומוגמרת. היא משתייכת לסטטיסטיקה שלפיה אחד מתוך כל שלושה אלרגי לבוטנים ברמה כזו או אחרת. יקומו אנשים ויגידו שזה לא סוף העולם (טענה שהיא נכונה), אבל אז אושיב אותם ואסביר להם מה זה אומר מבחינת אב חרדתי שכמוני.
זה אומר ללוות את הילדה לכל מסיבת יום הולדת עד שהיא תתגייס. זה אומר לא להכניס הביתה במבה, בוטנים, חמאת בוטנים או את סלט המלפפונים והבוטנים המפורסם של ג’פאניקה. זה אומר ללכת איתה לגן החיות ולהתרחק מאנשים שזורקים במבה לחיות. זה אומר להרחיק אותה מהטלוויזיה בכל פעם שיש פרסומת לבמבה. זה אומר להרוג את התינוק של במבה!
אבל נעזוב לרגע את הצחוק בצד. האלרגיות הן נושא רציני מאוד, שלטעמי לא מקבל את תשומת הלב התקשורתית הראויה לו. אמנם בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה ברמת המודעות לאלרגנים בגלל אנשי ה-ללא גלוטן, שחושפים את חייהם האישיים ברשתות החברתיות במטרה לעורר אמפתיה בקרב הגולשים. להיות אלרגי לדבר מסוים זה אומר להסתובב עם מזרק בכיס לכל מקרה, ליידע את כל מי שלא מכיר אותך באלרגיה שלך, לחשוב פעמיים לפני שמכניסים משהו לפה ולחקור ללא הפסקה את הנושא. זה אומר הרבה דברים, אבל בעיקר שאתה מיוחד.
מאז שגיליתי את הדבר הזה על הילדה הקטנה שלי, הפסקתי לחלוטין ובאופן בלתי מודע לאכול במבה או כל מוצר אחר שמכיל בוטנים. אולי לאות הזדהות, אולי מתוך כעס על הדבר הדפוק הזה שנקרא אלרגיה ואולי מתוך בחירה והבנה שמעתה ועד עולם כל מה שישפיע על הבת שלי ישפיע גם עלי, לטוב ולרע. זה מה שאני אוהב בקטע הזה של האבהות – שאתה כבר לא חושב על עצמך.
לסיכום אבקש לשנות את הסלוגן “אין אין אין כמו במבה” לסלוגן יותר עממי “יש יש יש כמו במבה”, כי עם כל הכבוד במבה הוא לא החטיף הלאומי שלנו. יש גם ביסלי, תפוצ’יפס ואפרופו, שהם חטיפים הרבה יותר טעימים וגמישים בין ארוחות. וזאת מנקודת הנחה שאף אחד לא אלרגי אליהם.
