20 שעות בדרכים בכל כלי תחבורה שיש, עשר בדיקות ביטחוניות, חמש מזוודות, שני מבוגרים, ילדה אחת ואפס מזוודות שהגיעו לארץ. זה בקצרה על הדרך שלנו בחזרה לישראל מארצות הברית. אבל לא על זה אני רוצה לדבר הפעם, אלא על הדבר הנוראי הזה שנקרא ג’ט לג. כולם הזהירו אותי מפניו – רווקים, נשואים וזקנים. כל מי שחווה טיסה ליעד עם הבדלי שעות משמעותיים אמר לי “חכה חכה לג’ט לג שתחטפו, ובמיוחד עם הקטנה”.
אז חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי והוא לא הגיע. מלבד סחרחורת קלה ועיכוב של שעה בשינה של הילדה, ההתאקלמות במיאמי היתה מדהימה. אז נינוח וקל רגליים הגעתי לביתי הקט בחיפה, והפעם לא הייתי צריך לחכות הרבה. איך שנכנסנו הביתה תקף אותי גל ערנות ואדרנלין כאילו הייתי חייל קרבי אחרי עשר שעות שינה. חיפשתי מה לסדר, מה לנקות ומה לפרוק בזמן שהאשה והילדה בילו עם הסבתא והחליפו חוויות, מתנות ועדכונים משפחתיים מהארץ.
השעה היתה 20:00, ולמרות שלא ישנו יותר משלוש שעות רצוף הרגשנו כמו זוג ערסים במסיבת רד בול בזמן שהילדה התרגשה מחדש מכל הצעצועים הישנים שלה. אז אחרי ניקיון פסח, ריצה עם הכלבה וארוחת ערב משפחתית הגענו לחצי שעה לפני חצות ומצאנו את עצמנו יושבים במיטה, מחפשים פתרונות הרדמה. אחרי שישה ספרים וארבעה שירים התחלנו כולנו לנקר ונרדמנו.
לתומי חלמתי על חזרה נוחה לשגרה. הרי מחכה לנו עוד סוף שבוע שלם של מנוחה לפני הטירוף של המשרד, אבל להפתעתי התעוררתי לקול “אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא…”.
הילדה העירה אותנו בסדרת ברבורים וצחוקים. השעה היתה 3:00. לפנות בוקר. אכלנו אותה. עד 6:00 עשינו משמרות שמירה של חצי שעה שינה וחצי שעה הפעלה. לבסוף הילדה נרדמה וגם אנחנו, אבל שכחנו דבר אחד: זהו בוקר יום שישי, 1 בספטמבר, היום הראשון לגן החדש של הילדה. סיפור ממש ארוך בקצרה: הגענו לגן ב־11:30 לחצי שעה שבה הילדה היתה אמורה להתרגל לגננת, לילדים, לאווירה ולבלגן. מיותר לציין שזה לא צלח, אבל על זה אספר בפרק הבא.
את השורות האלה אני כותב ביום שני בזמן שהילדה משחקת באוהל הנסיכות שלה. אם תהיתם מהי השעה, אגלה לכם שעכשיו 2:30. בלילה כמובן. את כל סוף השבוע העברנו בניסיונות שווא לדחות את שעת השינה שלה כדי שהיא תישן לילה שלם, אבל תגידו לי אתם איך אפשר למנוע שינה מילדה ששומטת את ראשה על הצלחת מרוב עייפות כבר ב־17:00.
חוץ מעייפות מצטברת וניקורים על המקלדת בעבודה אני סובל מאותם כאבי ראש שכולם סיפרו לי עליהם וששום כדור לא יעזור כל עוד אנחנו ממשיכים לקום פעמיים בלילה כאילו הילדה חזרה לגיל חודש. המנוסים בעניין טוענים שזה לוקח לפחות שבוע ויכול להגיע עד שבועיים, תלוי כמה אנחנו מתעקשים ונלחמים להשאיר אותה ערנית בשעות נורמלית. זה גורם לי לחשוב על כל מיני דרכים יצירתיות להשאיר ילדה פעילה, כמו למשל לקשור אותה לכלבה בשעת האוכל, לתת לה לבהות במקרר פתוח ולהוציא משם מה שהיא רק רוצה, לבלות איתה בג’ימבורי בתקווה שלא נירדם ביחד בבריכת הכדורים, לתת לה להתקלח לבד ועוד כל מיני פעולות עצמאיות שהמועצה לשלום הילד לא תאהב.
בינתיים, בכל יום שעובר אני מרגיש שאני משלם על החופשה הזו הרבה יותר ממה שתכננתי, אבל זה לא אומר שאוותר על חופשות או על טיסות. פשוט נצטרך לסגור על יעדים קרובים הרבה יותר או על בייביסטר ממש טוב.
