מאז שפיתחתי מודעות עצמית, המושג “הטרדה מינית” הטריד אותי בכל פעם ששמעתי אותו. כנער הורמונלי, כרווק הולל וכגבר נשוי מעולם לא חשתי צורך להעיר הערה סקסיסטית, שלא נדבר על לשלוח יד למישהי זרה או למישהי שאני מכיר במסגרת כלשהי. אולי זה קשור לעובדה שיש לי שריטה לגבי המרחב האישי שלי ושל אחרים, אבל גם אילולא הקנאה שלי למרחב אישי של אנשים לא עולה על דעתי סיטואציה שבה אציק לאשה רק בגלל שהיא אשה ואני גבר.
אני חייב לציין שכגבר חוויתי לא מעט התחלות גסות והערות גם מקהל נשי וגם מקהל גברי (גייז), אבל מעולם לא הרגשתי מוטרד באופן קיצוני. אולי זה בגלל שכגבר זה מחמיא שמתחילות איתך, אבל מנגד, זה לא היה קיצוני בדרך ובנפח שנשים חוות מדי יום.
אני חושב שהאשטאג metoo# הוא מהלך ויראלי חשוב ומצוין שחשף המון גועל נפש בתעשיות שונות בפרט ובחברה האנושית בכלל. אנו הגברים, וגם חלק מהנשים, צריכים לבחון את עצמנו טוב טוב ולוודא שאנו יכולים ללכת לישון עם מצפון שקט על כך שמעולם ולעולם לא ננהג בחוסר כבוד כלפי אדם רק בגלל המין שלנו או חלילה בגלל שאנו נמצאים בתפקיד של כוח.
האמת היא שעד שהפכתי להורה לא גיליתי רגישות יתרה לנושאים כאלה. לפעמים התעצבנתי, לפעמים ריחמתי, ואפילו היו פעמים שבהן הטלתי ספק באמינות (לא חסרים מקרים של תלונות שווא). אבל מאז שאני אב לילדה, כל אייטם על הטרדה מינית מדליק לי את כל הנורות האדומות ושם אותי במצב של שאלה: “מה אם זו היתה הילדה הקטנה שלי?”.
רוצים להישאר מעודכנים?
בסיוטים הכי גרועים שלי אני לא יכול לדמיין סיטואציה שבה הבת שלי נפגעת. לא משנה אם זה ילד שנתקל בה בג’ימבורי, קללה של זאטוט בפארק או אמא שנדחפת לפנינו בתור לרופא – כל סיטואציה כזאת מוציאה ממני את האבא המגונן. העניין הוא שהצד הזה הוא לא תמיד יפה, וזה חושף בפני הילדה את הצד הפחות נעים של אבא. פעם אחת הגבתי בעצבנות בגלל מישהו שחתך אותנו בכביש, והתגובה שלי היא זו שהלחיצה את הילדה וגרמה לה לבכות. מאז אני חושב פעמיים לפני שאני מגיב בסביבתה. כך למשל אני רואה משחק כדורגל בטלוויזיה עם ידיים בכיסים ועם מחסום על הפה.
בפורומים השונים של אבות והורים אני נתקל הרבה פעמים בסיפורים מהחיים על הטרדות, על אלימות ועל התערבות בוטה בהורות, ועוד כלפי ילדים קטנים. למזלי עדיין לא נתקלנו במקרה דומה אצלנו בבית, אבל אני מאמין שככל שהילדה תגדל כך היא תהיה חשופה יותר לצד הרע של העולם – בבית הספר, בצבא או בעבודה – והייתי רוצה להאמין ולחשוב שאני אהיה הכתובת בשבילה לכל דבר שחס וחלילה יקרה, ושלא תסתיר ממני דבר, טוב או רע.
האחריות שלנו כהורים לא מסתיימת אף פעם, בשום גיל ובשום סיטואציה. וכמו שהייתי מחנך את הבן שלי לאהבת האדם והשונה, אני מחנך את הבת שלי לעמוד על שלה ולהילחם בחזרה. אני לא יכול לשנות את העולם, אבל אני יכול להכין אותה לשינויים שהעולם עובר.
