בשבוע שעבר חגגנו את שבוע המשפחה. לתומי חשבתי שלא אצטרך לכתוב על הנושא מכיוון שיש המון סוגי משפחות, ולא הייתי בטוח שתתחברו לטור שלם שמדבר על אופי המשפחה שלי. שבוע המשפחה חלף, ובזמן שחשבתי על הנושא של הטור הבא קרה דבר שאני לא יכול לתאר במילים, אבל אנסה בכל זאת. הדבר הזה גרם לי להבין בצורה הכי חזקה כמה קצוות החיים שלנו דומים ואיך נראה גלגל החיים כשהוא סוטר לך בפנים.
בזמן שצילמתי את הקטנה שלי הולכת בעזרת ההליכון המשוכלל שלה ביד אחת וטלפון צעצוע ביד השנייה, קיבלתי סרטון לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שבו סבא שלי מצולם הולך לראשונה לאחר ניתוח מורכב עם הליכון משלו. מכאן המחשבות החלו להתגלגל ואסימונים נפלו בזה אחר זה. אנו תלויים לחלוטין בהורים שלנו כשאנו נולדים וההורים שלנו תלויים בנו רגע לפני שהם עוזבים אותנו לעולם הבא. הם חיתלו אותנו כשהיינו תינוקות ואנו נצטרך לחתל אותם לעת זקנה. הם שמו אותנו בפעוטון ואנו נשים אותם בבית אבות. הם האכילו אותנו כדי שלא נרעב ואנחנו נריב עם הפיליפינית שתתעקש איתם על אוכל. הם התלהבו מכל מלמול לא מובן שלנו ואנחנו נתעצבן מכל מלמול לא מובן שלהם. הם דאגו שלא ניפול ושלא נקבל מכה ואנחנו נחפש את האשמים בבית האבות בכל פעם שנראה סימן לא ברור על גופם.
יש עוד המון נקודות דמיון בין הרגע הזה שבו אנחנו נולדים לרגע הזה שבו אנחנו מתים, ודווקא בימים כמו יום המשפחה או יום האשה אנחנו עדים להתעללות אכזרית בחסרי ישע. מצחיק לכנות אותם “חסרי ישע” כי הם ההורים, הסבים והסבתות של כולנו. היום זה האבא או הסבתא של מישהו שאתה מכיר ומחר אלה עלולים להיות האמא או הסבא שלך. לכן אני רוצה לכתוב על הצד הזה במשפחה שנוח לנו לשכוח – הסבים והסבתות שלנו. גם הם טיפלו בנו כשהיינו ילדים ושמרו עלינו כשההורים עבדו או יצאו לחופשה, אבל היום, כשהם ספונים בביתם במקרה הטוב או בבית אבות במקרה הפחות טוב, אנחנו בקושי מוצאים זמן לשבת איתם ולדרוש בשלומם.
אני זוכר שכילד הייתי הולך לסבתא וסבא בכל יום אחרי בית הספר, נהנה מארוחת צהריים חמה וממשחק בגינה הענקית, מספר לסבתא איך עבר עלי היום ונובר עם סבא באלבומי תמונות ישנים. היום אני בעיקר כועס על עצמי על כך שאני אדיש לזיכרונות האלו, ובמקום ליצור איתם זיכרונות חדשים ביחד עם הנינה שלהם אני מסתפק בשליחת תמונה בקבוצה המשפחתית ומבקש מאמא שתראה את התמונה לסבתא.
העולם שלנו נהיה כל כך קטן עם הזמן, ואנו מוצאים את עצמנו מתרכזים רק בעצמנו ובקרובים לנו כמו האשה והילדים, לפעמים קצת האחים וההורים, ורק בסוף משפחה מורחבת (וגם זה בעיקר בחגים). פעם זה לא היה ככה. פעם בן הדוד היה אח לכל דבר, הסבתא היתה גם אמא והשכן היה בן בית. היום השכן זה לא זה שגר דלת לידך אלא האדם שחונה לידך בחניה הפרטית. אם פעם היינו עושים עבודת שורשים ביום שבת אצל סבא וסבתא עם כל עשרות בני המשפחה המורחבת, היום אנחנו עושים את זה דרך הפייסבוק. ולמי שאין פייסבוק – הוא לא משפחה.
