הנה שוב הגיע היום הזה בשנה שבו כולם יכולים להוריד את המסיכות שלהם ולהיות מי שהם באמת. אף פעם לא הבנתי בדיוק מה אנחנו חוגגים בחג פורים – את זה שהעם היהודי ניצל מהכחדה או את זה שמרדכי סרסר באחיינית שלו. למרות שהסרסור של מרדכי באסתר די מסביר את התחפושות “הסקסיות” שאנחנו נחשפים אליהן בכל שנה.
כמו כל החגים מאז שהפכתי להיות אבא, גם ההכנות לחג הזה החלו שבועיים לפני היום המיועד עם מרדף אחר התחפושת המושלמת לילדה. זה התחיל במיני מאוס, המשיך בתחפושת משותפת לאמא ולבת, ואחר כך הוחלט סופית על בלרינה. בסופו של דבר חיפשנו אותה למיני מאוס. גם כאן הארנק שלנו ההורים לא נשאר חסר מעש, נהפוך הוא – הוא עבד במשמרות כפולות בחג המסחרי הזה. וכך הגעתי למסקנה ברורה מאוד בנוגע לתמחור של תחפושות, והיא שככל שהתחפושת זולה יותר כך היא דליקה יותר. ולא, להתחפש לכבאי זה לא פתרון. במשך שבועיים קנינו, הזדכינו, הלווינו ויצרנו תחפושות מכל הסוגים והסגנונות. זאת קטנה מדי, זאת גדולה מדי, את זאת היא לא אוהבת ובזאת היא לא נושמת. בהתחלה עוד ניסיתי להתערב ולהביע דעה, אבל מהר מאוד הבנתי שעדיף לי להתחפש לדני דין הרואה ואינו נראה.
היום החגיגי נפתח עם תחפושת מקסימה ועם טיול בטבע. מה קשור טיול בטבע, אתם שואלים? גם אני לא הבנתי עד שאשתי ביקשה ממני למשוך 800 שקל לצלמת. מסתבר שהיא סגרה לנו צילומי טבע לחג פורים. אם קודם חשבתי שסוף סוף נחסכה ממני ההשקעה המטורפת במשלוחי מנות לא הגיוניים (בכל זאת, חופש מהעבודה והילדה עדיין בפעוטון), עכשיו אני מבין שחג פורים הופך להיות חג מהגיהינום. בכלל, חודש מרץ הפך לחודש הקשה ביותר שלי בשנה מבחינה כלכלית – גם פורים וגם ימי ההולדת של האשה והילדה, ולא לשכוח חס וחלילה את יום האשה ואת יום המשפחה. אז בנימה אופטימית זו אני מכריז בזאת על הצעת יום לאומי חדש: יום ללא בזבוזים.
אחרי שעברנו את צילומי הטבע חזרתי הביתה מנוזל ומגורד כי אשתי שכחה לציין בפני הצלמת שבעלה, כלומר אני, אלרגי לכל סוג של פריחה, במיוחד בתקופה הזו של השנה. אבל למי איכפת, העיקר שהתמונות יצאו פגז, גם אם צריך קצת פוטושופ על האף של אבא. למחרת העברנו שבת קלילה בבית, עם אוזני המן במקום עוגיות, רעשנים במקום ערוץ לולי, מסכות במקום תולי על הפנים וכו’. אבל השיא הגיע ביום ראשון. בעודי גוסס לאטי כתוצאה מצילומי החוץ, הוטלה עלי משימה משולבת – להיות נהג, קניין וסבל. נאלצתי לקחת אותן לאיקאה ביום הכי עמוס בשנה, שם רבתי על חנייה עם באטמן, זורו וזינה הנסיכה הלוחמת, וזה בזמן שאשתי נהנתה מקפה ומאפה. לאחר שמצאתי מקום חניה במרחק של קילומטר וחצי מקניון שער הצפון (ואני ממש לא מגזים) נאלצתי לעשות קניות בשופרסל, שם קיבלתי נקניק מהענק הירוק, גבינה מעכבר וחמוצים מערבייה (אוריגינלית, לא מחופשת). בסוף, עם חשבונית ארוכה יותר ממגילת אסתר, יצאתי למסע המופלא בחזרה לרכב עם עגלה שהתחפשה לעגלה תקולה במוסך.
וכשכבר חשבתי שהיום המסויט הזה נגמר ושחוזרים הביתה, אשתי נזכרה שיש מגנטים בחינם בקומה השנייה. שעתיים לאחר מכן, בלי בטרייה בטלפון וללא כל חשק לחיות, הן הגיעו לאוטו, וכל מה שהיה לה להגיד לי זה “שים את הילדה ברכב כדי שהשמלה לא תתקמט”. וזהו דוקטור, מאז אני לא זוכר כלום.
