הילדה הקטנה שלי גדלה. היא רק בת שנה וחודש אבל אני מרגיש שיש לי נערה בת 16 בגוף של תינוקת תמימה. אי אפשר לסרב לה, אי אפשר להישאר אדיש אליה, וכל היום אני עסוק רק במחשבות עליה ובדאגה. בדיוק כמו בת 16, אבל בלי כאב הראש של חברים בנים ודלת סגורה.
כמו שאף אחד לא מכין אותך לאבהות, אף אחד לא מכין אותך לעמוד בקצב השינויים הבלתי פוסק של תינוקות. היא גדלה והשתנתה בכל – היא התארכה ורזתה, היא עברה מזחילה לעמידה ומשם להליכה מצחיקה, המבט ההמום שלה התחלף במבט עקשן ודעתן שאתה לא יודע אם להיבהל או לצחוק ממנו. העייפות שלה התחלפה בשובבות, החלפות החיתול הרגועות התחלפו בקרבות ראש בראש, וקריאת הסיפורים הפכו לקריעת הספרים. אבל השינוי הכי מורגש והכי גדול הוא שהתמימות הפכה לסקרנות.
אומרים שהסקרנות הרגה את החתול, אבל מה שלא הרבה יודעים זה שסקרנות יכולה לפצוע תינוקות והורים צעירים. כל דבר שנכנס לשטח הראייה שלה הופך למטרה, והבית שלנו הפך להיות על הגובה, כלומר כל מה שפעם היה מונח בהישג יד על הרצפה עלה לשיש או לדלפקים גבוהים. כך אני מוצא את עצמי מאכיל את הכלבה באוויר, שוטף את הרצפה באישון לילה, אוכל בעמידה ובסתר, מדבר בנייד בשירותים, רואה ערוצים בצרפתית עם תרגום לרוסית ומדבר עם אשתי בלחישות.
הילדה לא מפסיקה לגלות עניין בכל דבר, שזה דבר יפה לכשעצמו אבל פחות יפה כשלא זורמים איתה. לפני שהייתי הורה לא הבנתי מה הבעיה בלהרים משהו שנפל לילד מהידיים. היום אני מבין שמדובר באחת מההונאות הגדולות ביותר של עולם הפעוטות. מה שמתחיל כמשחק נחמד הופך מהר מאוד לכלי נשק בידיים שלהם. ברגע הראשון שבו הרמת משהו שהתינוק שלך זרק, אתה הופך להיות שפוט שלו. בקבוקים נזרקים אחרי כל לגימה, קערות של קוטג’ ביחד עם מעדנים שלמים מושלכים על הקירות הלבנים, צעצועים מחפשים מקום מקלט מאחורי הספה, גרביים מחפשות חבל לתלות את עצמן ומוצצים נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה. את רוב היום שלי אני מבלה עם הפרצוף למטה, מחפש מה להרים.
הצמיחה המהירה מביאה איתה גם דברים יפים אחרים. לשם שינוי הילדה צוחקת איתך כי אתה אשכרה מצחיק אותה ולא בגלל עיוות בפנים. סוף סוף יש אינטראקציה הדדית עם היצור הזה, שעד לפני חודשיים רק ביקש לישון ולאכול. פתאום העגלה הפכה להיות פסל דומם בתא המטען והלול נשלח לבוידם. אם עד עכשיו הייתי נרדם תוך כדי הקראת סיפור, היום אני נשאר ער כדי לשמוע איך היא מברברת סיפור משל עצמה. ארוחות הערב הפכו להיות משפחתיות ולא אחד אוכל והשני מאכיל בבקבוק. היום הקטנה יושבת בשולחן הקטן לידנו, מנשנשת ביצה מקושקשת ומבקשת תוספת עם האצבע הקטנה שלה.
הורות היא עבודה קשה אבל מתגמלת בצורה ששום עבודה אחרת לא תתגמל אותך. יש קסם בלהיות הורה – קסם שקשה להסביר – אבל כל הורה בר דעת מבין על מה אני מדבר. זה הקסם בלשמוע “אבא” כשאני נכנס הביתה, זה לראות אותה נותנת מצח לכלבה, זה לראות איך לא מוותרת ועומדת מחדש אחרי כל נפילה, זה אפילו לראות אותה נבהלת מהפליצה של עצמה.
נראה לי שאני מוכן לעוד אחד.
