הטור השבוע לא יעסוק בהורות, בילדות, בזיכרונות או בהתחדשות עירונית. הטור השבוע יעסוק בכל אלה גם יחד, והוא ידבר אל כולכם – אלה שבעד, אלה שנגד ואלה שמהצד. יש הרגשה שכל אדם שלישי סביבנו קשור בצורה כזו או אחרת לנדל”ן – מתווך, יזם, שוכר עם חרדות פינוי בגלל תמ”א או סתם סובל משיפוצים ברחוב. הרעש, היעדר החניה, האמא שהחלה להבין בעסקאות נדלן ומצטטת בארוחות של יום שישי משפטים שהיא קראה בעיתון על הקיפאון בשוק – אין מנוס. זה הנושא החם.
את הילדות שלי העברתי בשכונת נוה שאנן, וליתר דיוק – קיבוץ נו”ש. כולם הכירו את כולם, והטבע עטף אותנו. אין סמטה בשכונה שלא הכרתי ושלא ניכסתי לעצמי. כשהייתי שואלת את אבא מאיזה מוצא אנחנו הוא היה עונה “אנחנו ממוצא חיפאי. אבא שלך חיפאי, סבא שלך חיפאי” וסקר את ההיסטוריה המשפחתית החיפאית הגאה. אמא ואבא היו לוקחים אותי להר ליד הבית, שם קטפנו פטריות. כפר בתוך עיר. בעשור הראשון לחיי איימו על גבעת השבשבת שלי. השמועות הפכו למציאות, והגיע טרקטור. ואחריו עוד כמה ששינו את הנוף הנשקף ממנה. גם עכשיו אני עדיין מבקרת מדי פעם בגבעה, אבל במקום נוף של טבע רואים ממנה בעיקר בניינים. אבל בזכות הזיכרונות נשארת גבעת השבשבת מקום קסום, ובקרוב אקח לשם גם את לביא.
לא משנה היכן התגוררתי ואיפה עבדתי, תמיד בחרתי לחזור הביתה, לעיר הולדתי, לשכונת ילדותי, לסמטאות המוכרות. אלא שהסמטאות כבר לא כל כך מוכרות. נוה שאנן משתנה לנגד עינינו. גם אל משפחתי הגיע הדבר הזה שנקרא פינוי-בינוי. האמת היא שזה התחיל לפני כל כך הרבה שנים, כשעוד לא באמת ידענו מה זה אומר, רק הסבירו לנו שניתן את הבית שלנו ונקבל אותו בחזרה חדש ויפה יותר. אלא שאצלי המילים “יפה” ו”חדש” אינן יכולות להסתדר באותו המשפט. אני אוהבת בתים עם אופי, שלכל אחד מהם יש סיפור שלו.
רוצים להישאר מעודכנים?
לפני שנים, כשמשפחתי העניקה לקבלן את הזכות להרוס ולבנות מחדש את הדירה שהיתה בית ילדותה של אמי, כעסתי מאוד. מי העז לוותר על זיכרונות הילדות שלי תמורת עוד כמה מטרים רבועים ומרפסת צפה? לא הבנתי מה מגניב כל כך בבניין ענק מלא בדיירים. עם השנים העניין נשכח, וגם האצבע כבר לא היתה על הדופק. כבר לא האמנתי שהפרויקט הזה ייצא אל הפועל. אבל כמובן שאף אחד לא שואל אותי, וכשהטרקטור עמד ביום חמישי שעבר מחוץ לבית הזה הרגשתי את סוף עידן התמימות.
ראש העיר יונה יהב, בכירי החברה שיוזמת את הפרויקט ועשרות שכנים מהיום ומפעם התקבצו כולם ליד הטרקטור, שהמתין לאות לנפץ ולהרוס את הבית שהיה חלק בלתי נפרד מילדותי. ההורים הזמינו אותי לעמוד שם איתם. אני העדפתי להישאר בבית ולקבל תמונות ועדכונים בווטסאפ. הזיכרונות עלו וצפו: שם אמא גדלה, שם היא הכירה את אבא, שם היא אכלה יום יום את הלחמניות הטריות של סבא, שם היא ישנה, שם גרו רוב חבריה, שם היה נוף ילדותה. הם לא עברו מדירה שכורה אחת לשנייה כמו שעוברים בני הדור שלנו (אין לי מספיק אצבעות וידיים לספור את מעברי הדירות שלי עד שננעלתי על אריק והקמנו ביחד משפחה). אבל אז הבנתי שהזיכרונות האלה הם שלה, ואם היא ואבא הסכימו לחתום ולקבל את השינוי עם דמעה נוסטלגית סמלית, מי אני שאהיה ממורמרת ואיאחז בעבר? כשערכה של הדירה יעלה, זה לא ישכיח את הזיכרונות אבל בהחלט יעזור לחשבון הבנק. וחוץ מזה, מה רע בשתי חניות, מחסן, מעלית והרבה שכנים שיכולים לתת כוס סוכר ברגעים של חוסר.
לזכר הבית ברחוב ברל כצנלסון, שבראשי יישאר לנצח הבית הישן של סבתא וסבא.
