בכל שנה ביום השואה אני מקיימת בביתי את פרויקט “זיכרון בסלון”. בכל שנה הוא עמוס בתובנות, בדמעות ובתמונות שרצות בראש מתוך סיפורי העדות. גם השנה קיימתי ערב כזה, אך הפעם, מעבר לתחושות הקשות של יום השואה, חגגנו עצמאות. הערב הזה התפתח איכשהו מסיפורי גיהנום מהגטאות וממחנות ההשמדה למה שאנחנו חווים היום עם ציון 70 שנים למדינה.
ראובן גרוספלד בן ה־95 פתח את הערב. הוא סיפר לנו – כ־50 אורחים – שכל המראות הקשים שהוא ראה ובכל החוויות שהוא חווה ושהמוח והלב מסרבים לעכל לא היוו עבורו כל מכשול. הייעוד שלו, שהוא גם הנדר שלו, הוא לספר את סיפורו לכמה שיותר אנשים את סיפורו. “אם אני לא אספר מי יאמין?”, הוא נוהג לומר, “כל כך קל להאמין שזה לא קרה כי זה כל כך לא אנושי. שישה מיליון זה מספר בלתי נתפש”.
סיפוריו כמו נלקחו מסרט אימה, אך אין בהם כל דמיון, רק מציאות. הוא היה בן 16 כשמשפחתו הובלה אל הגטו. את כולם – סבים, סבתות, הורים, אחים, אחיות, דודים ובני דודים – 60 במספר – הוא איבד בשואה. הדבר היחיד שנותר לו היה פתק קטן שבו כתבו לו הוריו שישמור על עצמו ושהם יאהבו אותו תמיד. אני לקחתי מדבריו של גרוספלד את ההבנה שהפתק הזה היה בעצם יציאתו לעצמאות. הוא הפך להיות אחראי על עצמו, הצליח לברוח מפני הנאצים ושרד ביערות שאותם הוא הכיר מטיולים של בית הספר. גרוספלד סיכם את סיפורו בכך שהגרמנים והפולנים נהגו לצחוק עליו ועל חבריו שאין להם בית, ואמר שאין אושר גדול יותר מלחגוג עצמאות, גם אם היא כואבת ובודדה – העיקר שלעם ישראל יש בית.
בנקודה הזאת נכנסה לסיפור גם חולדה גורביץ’ שעמדה במרכזו של החלק השני של הערב. היא סיפרה על הדברים מנקודת מבטה של מי שחיה בארץ באותה תקופה חשוכה. גם בסיפורה היו קטעים מצמררים, כמו הצעקה שבקעה מגרונו של אביה כששמע שידור רדיו שבישר כי איש לא שרד באזור שבו התגוררה משפחתו. את סיפורה כיוונה גורביץ’ גם היא לכיוון ברור מאוד – חגיגות העצמאות – בזכות צה”ל ששומר עלינו לא רק מהבחינה הביטחונית אלא גם ובעיקר כעם.
רוצים להישאר מעודכנים?
לערב היה גם חלק אמנותי שעליו ניצח בשירה דודו אדרעי – חיפאי גאה וציוני גאה עוד יותר. השיר הראשון, במעבר בין סיפורו של גרוספלד לזה של גורביץ’, היה עצוב מאוד, אך ככל שהאירוע הלך והתקדם נשזרו בו שירים אופטימיים כמו למשל “רק בגלל הרוח”, שבו שרו אדרעי וגורביץ’ האחד לשנייה את השורה “אני, את והאל שלצדי עוד ננצח”.
בסוף הערב ציידה אותנו גורביץ’ בדגלי ישראל שפרחים שזורים בהם, ואני סיכמתי את האירוע בשאלה לאורחים: במשפט אחד – מה לקחתם מהערב הזה. אורחת אחת שלוקה בעיוורון אמרה בהתרגשות שאחרי שהיא שמעה את סיפוריו של גרוספלד היא יוצאת מהערב הזה חזקה ואפילו יותר עצמאית מתמיד. אדרעי שיתף שהוא יצא לאחרונה במופע חדש בשם “יוני ציוני”, ולמרות שהסובבים אותו אמרו לו שזהו מופע מיותר מכיוון שהוא מתאים רק ליום עצמאות, דבריה של גורביץ’ הפיחו בו חיים, וגם הבנה שחובתנו היא להעביר את אהבת המולדת לדורות הבאים.
ואני? אני לקחתי מהאירוע הזה הרבה כוחות, גאווה ושמחה בלב. הלוואי שנחגוג במשך כל השנה ושנהנה ממה שיש לנו. ואם מישהו בעירייה קורא את הטור הזה, יש לי בקשה: אל תסירו את הקישוטים המאירים את הרחובות. הם מאירים את חיפה באור הנכון.
