בכל טור שאני כותבת הדבר הראשון שעובר לי בראש הוא מה לביא היה אומר על זה, איך הוא היה מפרש את הדברים וכמה הוא ישנא אותי על זה בעתיד. אני תמיד שואלת את עצמי מה יגידו השכנים, ההורים שלי, הורים באופן כללי או הגננת של לביא, אבל מכל האנשים בעולם מי שהכי מפחיד אותי זה הילד שלי. נכון, הוא רק בן שנתיים, אבל את כל הטורים האלה, שנולדו ביחד איתו, הוא יקרא כשיגדל ואז הוא ייחשף לכל המחשבות שלי, לכל המעשים שלי ובעיקר לכל הפדיחות. אז לביא, אל תיקח את החלק הבא קשה, ואם בין קוראי יש ילדים שאגרום להם למחשבות שניות על הוריהם, אני מבקשת סליחה אבל מישהו חייב לדבר על זה.
ילדים זה שמחה וילדים זה ברכה (תלוי באיזו שעה ביום, אבל בגדול זה נכון). אבל חוץ מהדברים הכיפיים ילדים הם עוד הרבה דברים. קודם כל זו מחויבות, ואם נרצה או לא נרצה זו מחויבות לכל החיים. אמא’לה. אני מסתכלת על הורי ועלי ומרחמת עליהם על כך שהם חתמו על חוזה שלפיו הם תמיד יצטרכו להיות שם בשבילי, וזה בכלל לא קל. אני מעצבנת, מפונקת, דרשנית, מסתבכת סדרתית ומכבסת את הכביסה המלוכלכת במכבסה הכי ציבורית שיש, וההורים שלי, שהיו יכולים להיות פולנים גאים, סופגים בושות על בסיס קבוע בגלל הפה הגדול שלי. ונראה שלביא הוא הגרסה המשודרגת שלי, ואולי אפילו הגרסה הקיצונית יותר, וזה גרם לי להבין שאם עד היום לא עבדתי על הצדדים הבעייתיים של אישיותי, אולי הגיע הזמן לעשות את זה. אז במבט כללי על כל העניין הזה – ילדים הם עם מתיש, מלחיץ ותובעני שמכתיב זמנים, חוקים וצורת חיים, ולפעמים אני מרגישה שנשאבנו לעניין הזה מהר מדי ועמוק מדי, בלי להבין על מה חתמנו ולדעת שאין דרך חזרה.
רוצים להישאר מעודכנים?
מאז שלביא נולד הספקנו לטייל בארץ ובעולם, לא פספסנו אירועים, מסיבות, בילויי יום ובילויי לילה, ואף פעם לא ויתרנו על הנוכחות שלו. פיתחנו סוג של גישה שלפיה אין חיים ללא הילד, ובמילים אחרות – אין מצב שהוא לא יהיה איתנו. בכל פעם שטסנו לחו”ל ולקחנו איתנו את הילד קיבלתי תגובות נדהמות ופרצופים מופתעים, אבל תמיד היו לי הסברים. אלא שלפני כמה ימים קלטנו פתאום שבשעון החול נותרו רק עוד כמה גרגרים בודדים, שהזמן שלנו כזוג צעיר עומדים להסתיים, ושאם לא ניסע לחופשה אמיתית – רק אריק ואני – החופשה הבאה שלנו לבד תהיה ככל הנראה רק בשנת 2036. מפה לשם החלטנו, לראשונה מאז שהפכנו הורים, לשחרר ולצאת לטיול רק שנינו. הבנו שהגישה האובססיבית שלנו פשוט שאבה את כל האנרגיות ושאנחנו חייבים למצוא איזון. אירופה נשמעת כמו טריק לא זול אבל טוב לאיזון הנפשי והזוגי.
במשך שני לילות לא ישנתי. איך אני זונחת את לביא מאחור? האם הוא יפתח חרדת נטישה? האם כדאי לנהל איתו שיחות וידאו מחו”ל או שזה דווקא יעמיס עליו? מה הסיכוי שהוא יזכור שלא היינו לידו רק כמה ימים? התפשרנו על חופשה קצרצרה בבודפשט. מה נעשה, כמה נתגעגע, על מה נדבר ואיך לא נריב? או אולי נתרגל יותר מדי לרעיון הזה? אין לי מושג. מה שכן – נחמד לעלות לטיסה עם ידיים חופשיות. עכשיו נשאר רק לדאוג לעצמנו ולהתפלל שסבא וסבתא ישרדו את לביא.
