לנו הישראלים יש נטייה להתערב בכל דבר, ועוד לעשות את זה עם חיוך כאילו אנחנו בעצם עושים טובה לצד השני. כהיריונית אני מרגישה שההיריון שלי שייך לכולם, שהבטן היא כמו פינת ליטוף בגן חיות, שאם אני מתלוננת אז “היריון זה לא מחלה” למרות שכל שני וחמישי אפשר למצוא אותי בקופת החולים. במשך כל ההיריון, הלידה וגידולו של הילד הראשון אמרו לי שמשקיעים רק בבכור ושבשני כבר עושים את הבדיקות החשובות בקופה ולא באופן פרטי. עכשיו, למרות שהבן השני עדיין נמצא בבטן שלי, כבר יש מי שמתכננים לי את ההיריון השלישי “כי צריך גם בת”. אבל אותי כל זה לא מעניין. אני לא מקבלת טיפים ועצות מאנשים שחושבים את ההיפך ממני.
במבט לאחור, ההיריון הראשון שלי היה מהסרטים, הייתי מאוהבת בגוף שלי, התרגשתי מכל יום ומכל שלב וחיכיתי לו בקוצר רוח, אבל מנגד היתה לי המון סבלנות. ואז הגיע ההיריון השני שאותו התחלתי עם 20 קילו אקסטרה עוד מההיריון הראשון ועם הידיעה מה מחכה לי וכמה זה צפוי לגבות מהחופש, מהשינה ומיציבות החזה שלי. פתאום כל בדיקה היא תיק והכל בגדר המלצה ולא חובה. בהיריון הראשון עשיתי ספורט (אבל קופת החולים הפסיקה את הנוהג הזה, אז מי אני שאתעקש?) הלכתי להרצאות ולמעגלי נשים והקפדתי על מסאז’ים כשברקע מוזיקה של בייבי מוצרט. בהיריון הנוכחי, אם אני מצליחה לאכול רק חצי קילו שוקולד ביום זה הכי שומר שתמצאי אצלי. אני מרגישה שאני כבר יודעת הכל (אבל מעדיפה להתכחש לדברים החשובים), שאין מה לחדש לי, שצלחתי את הלידה הראשונה כמו נמרה אז עכשיו יהיה יותר קל, ושכנסים להיריוניות הם בסך הכל עמידה בתור לחלוקת דוגמיות של חיתולים שנגמרים תוך שעתיים ועוד תור לשירותים שבו אף אחת לא תיתן לי לעקוף כי כולן נמצאות באותו המצב. בקיצור, בניגוד להיריון הראשון שבו פקדתי פעמיים בשבוע את כל בתי החולים בחיפה והכרתי באופן אישי את כל הצוות, הפעם מזערתי את כל העניין הרפואי למינימום.
רוצים להישאר מעודכנים?
השיטה שלי להתמודד עם פחדים שבכל זאת מציפים אותי לקראת הלידה הקרבה ובאה מגיעה, כיאה לאמנית, דרך היצירה שלי, דרך הטור השבועי שהפך לסוג של יומן מסע ודרך החומרים הקומיים בטלוויזיה ועל הבמה. מי שרוצה מוזמן ביום חמישי לשמוע אותי צוחקת בקול בערב מספרי סיפורים בעיר תחתית בפאב ALF, ולמחרת אנחה כנס היריון ולידה של המרכז הרפואי בני ציון שייערך באיצטדיון העירוני. ההנחיה הזאת נפלה עלי מהשמים. פתאום הרגשתי שכדאי שאלך שוב לסיור בחדרי לידה כי בכל זאת יש לי עכשיו מחויבות של מנחה (ורצוי שאמצא קצת פאנצ’ים לקהל מאתגר והורמונלי).
אז נרשמתי לסיור חדרי לידה בבני ציון ולקחתי איתי את אריק. הגענו לשם חסרי מוטיבציה להיחשף בשנית למה שאנחנו כבר מכירים (ובעיקר פוחדים ממנו). בתוך בית החולים הגענו לאי של שפיות – מקום שמאמין בלידה טבעית אחראית, שהדיבור בו עם הרופאים ועם האחיות נשמע כמו מפגש משפחתי חם, ושהפסיליטיז בו גרמו לי לרצות להישאר. כאילו כולם כאן בשבילי.
טוב שהגענו לסיור. מסתבר שהיינו צריכים אותו אפילו יותר מאשר בפעם הקודמת. אולי לא הרגיעו אותי עם מה שקורה אחרי הלידה, אבל איפסו אותי בדרך הכי נעימה שיש והסבירו לי את מה שהייתי חייבת להבין – אני צפויה ללדת, והחיים שוב הולכים להשתנות. אז כן צריך להיערך, כן צריך להכניס הרגלים חדשים לשגרה היומיומית, וכן צריך להפנים מה מחכה לי אחרי הלידה.
את הצעד הראשון אעשה בכנס בשבוע הבא שקיבל את הכותרת “מה לצפות כשמצפים”. כשיהיו לי כלים ותובנות אגלה לכם כמה זה תרם לי. ולא רק אלו דוגמיות קיבלתי.
