בנות בביקיני, סלפי על רקע חופי חיפה. בשבילן שמש היא שיזוף, ובשבילי זה פיגמנטציה וחשש שהמציל יתבלבל ויחשוב שאני לווייתן. פוסטים מרגשים של זוגות מאוהבים נטולי ילדים ודאגות, סרטונים ממסיבות מגניבות והופעות. את כל אלה פספסתי כי כל שעה פנויה שלי מוקדשת לשינה או להתמרחות מול הטלוויזיה עם דלי מלא בשוקולדים ובמלפפונים חמוצים. בטח כבר הבנתם – שיטוט במרחבי הפייסבוק גורם לי בימים האחרונים להרבה מאוד עצבים.
עד לפני כמה ימים שום פוסט לא הצליח להרגיז אותי. כהריונית בשלב מתקדם רוב האטרקציות הן לא רלוונטיות עבורי. אבל אז הגיע יום הלידה הביתית (מסתבר שגם לזה יש יום) שהטריף אותי לא רק במשך אותו היום אלא במשך כל השבוע. פתאום כל הפיד שלי התחלף מפוסטים על מסי, על “בשבילה גיבורים עפים” ועל יובל המבולבל לפרסומים ולצילומים של נשים שילדו את תינוקן בבית, בתוך בריכה, עם “החבר הכי טוב” (כלומר בעלן), בנשימות רגועות, ללא משככי כאבים או התערבות רפואית, והכל במעטפת של שלווה קוסמית ואמונה שלמה של לתת לטבע לעשות את שלו. ולחשוב שאני השווצתי בכך שילדתי בלי אפידורל והפכתי את עצמי למומחית להיריון ולידה. זה גרם לי לחשב את דרכי מחדש ולבחון את הרעיון ללדת בבית. הרי אם הצירים יתפסו אותי בבית יהיה הרבה יותר קל ללדת בסלון מאשר לטפס 65 מדרגות.
באחד מהימים, בעודי חושבת על איזו לידה תהיה לי ועל גודל הבריכה שאקנה לכבוד האירוע, ומהרהרת איפה מחפשים מיילדת בהתראה קצרה כל כך, החלו הצירים. הם הגיעו משום מקום ותפסו אותי הכי לא מוכנה. הייתי ברכבת, כל יושבי הקרון התחילו להתלחשש, ואחד מהנוסעים אפילו דאג להעביר הודעה לתחנה שיגיעו אל הדלת עם כיסא גלגלים כדי לאסוף אותי. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, גם מהפדיחות, גם מכך שזה הרבה יותר מוקדם מהצפוי, גם כי לא היה לי מה לעשות חוץ מלשבת ולחכות לתחנה שלי כי ללדת בשדה הקוצני זה ממש לא בשבילי, וגם כי ברכבת של יום חמישי, שמפוצצת באנשים ובעיקר בחיילים, אין דרך להשאיר אותי לבד בקרון משלי.
רוצים להישאר מעודכנים?
מפה לשם זו היתה אזעקת שווא, אבל המחשבות שרצו לי בראש לא הפסיקו להדהד גם אחרי שכבר מזמן הגעתי הביתה: מה יקרה אם הצירים יתפסו אותי בעיר רחוקה ויהרסו לי את התכנון הרומנטי? אז שוב שיניתי כיוון, השלכתי לפח האשפה של ההיסטוריה את רשימת ההכנות ללידה הביתית, ופניתי לפתרון יצירתי אחר – שילוב של טבעי, נטול התערבויות וכמה שיותר קרוב ומחובר לעצמי, ועדיין במסגרת של בית חולים. עד כאן זה נשמע כמו הלידה הראשונה שלי, שעבדה לפי כל התכנונים ואפילו יצאו תמונות שלוות, שאם הייתי מעלה לפייסבוק כמו כל הנשים שכתבו על לידה בבית, החברים שלי עוד היו חושבים שגם אני ילדתי כך.
אז איך הלידה השנייה לא תיראה כמו שידור חוזר של הלידה הראשונה? בהשראת יום הלידות הביתיות אימצתי את רעיון הבריכה והחלטתי ללדת בג’קוזי של חדר הלידה הטבעית בבית החולים. אני עדיין לא בטוחה מה זה אומר ללדת במים או איפה עושים קורס הכנה ללידה מהסוג הזה, אבל עד שזה יקרה נעשה חזרות וננסה להתחבר לאמא אדמה או לאמא מים או איך שלא קוראים לאמא הזו.
צילום אלינה ליברמן
