כובע: יש
מים: יש
חולצה ממותגת: יש
צבעי הסוואה לפאזל המוצנח: יש
קשת גאווה ענקית נוצצת לסימון כיוון ההמראה: יש
מדבקות, פלאיירים והזמנות למסיבת רחוב גאה במסדה ב־26 ביוני, ערב מצעד הגאוה החיפאי: יש
עוגיות של אמא בשקיות עם מדבקות חמודות של פאזל כדי לחלק לילידים הרעבים: יש
מסגרת סלפי מדליקה: יש
דגלים עם הלוגואים של פאזל ו־HFPD: יש
די.ג’יי צ’ארמי: יש
הרבה כתום נוצץ שלא יפספסו אותנו בכניסה מדרום לירקון: יש
שלטים להופעה על הבמה הראשית בסוף המצעד: יש
מוזיקה לשלוש שעות לפחות: יש
מנחת מסוקים ממותג על גג המשאית: יש
צוות נחיתה ותקיפה בעורף האויב התל אביבי כולל משת”פים מקומיים מאומנים ומוכנים למשימה: יש
פגישת הבטיחות השבוע במשרדי מחלקת ההופעות של עיריית תל אביב נראתה ונשמעה כמו תדרוך יציאה למבצע צבאי רחב היקף בחזית מאבק הקהילה הגאה. לכל משאית גאווה יש מפקד/ת משאית מטעם הליין או הגוף המיוצג, נהג/ת עם מלווה ושמונה מאבטחים חמושים בחבל גדול סביב כלי הרכב. לכל קבוצת משאיות יש מנהל/ת, לכל מנהל/ת יש גוש, לכל גוש צמוד קב”ט, לכל שלושה קב”טים יש רב קב”טים, ולכל המצעד יש מנהלת מצעד, חטיבת מאבטחים, אוגדת שוטרים, תצפיתנים על הגגות, צלפים על קצות האנטנות, מזל”טים משטרתיים וטייסת F16 בכוננות. אם היה אפשר איכשהו לתלות עליהן דגל גאווה, הפקת המצעד התל אביבי היתה בטוח מגייסת גם את ספינות חיל הים ואת צי הצוללות.
התל אביבים לוקחים ברצינות את נושא הבטיחות. כשבין 100,000 ל־200,000 צועדים מתרוצצים על הטיילת סביב 11 משאיות גאווה נוסעות ומרעישות ביום הכי חם בשנה בסוף עונת המעבר אל תחילת עונת התיירות, ורגע לפני תחילת החופש הגדול כשבני הנוער כבר ממש מאבדים את הריכוז וההורים שלהם רק מתחילים להעריך את הסיוט – לא לוקחים סיכונים מיותרים והכינו לכולם ערימה של טפסים עם שיעורי בית, כללי עיצוב המשאית, נוהלי התנהגות וחוקים חד משמעיים שנכתבו בדם, יזע ודמעות של חוגגים/ות שעפו, תרתי משמע, מהמשאיות ולעתים גם עם המשאיות עצמן מהשיירה הגאה למורת רוחם של גדולי הדור הלהט”בי והבכירים בקהילה שטוענים שמותר לנו להיות מי שאנחנו תמיד ולעשות מה שבה לנו ויהי מה. כי למרות החגיגות הנוצצות על המשאיות, המוניטין הרע שיצא למצעד ולחוגגים/ות בו בגלל עבירות חמורות מצד המשתתפים/ות כגון התפרעות, שתייה מופרזת, איבוד שליטה על הרקדנים/ות, התערטלות בציבור ועוד כל מיני דברים שנדמה שנורמליים ומקובלים במצעדים הפרועים האלה, ההוראה לכל הדרגים היא לעצור את המשאית וקודם כל לשמור על בטיחות הצועדים/ות ורק אחר כך, אם יש צורך, נעזרים בסוללת 400 עורכי דין שישמחו להתמודד עם תביעות עוגמת הנפש ועם דרישות הפיצויים.
במונחים מקומיים, המימדים של ההפקה הזו, שמנוהלת כהפקה כלל קהילתית-מסחרית ברמה הכי מקצועית לפי מודלים של ערי ענק באירופה ובארצות הברית, הם שונים לגמרי מהפקת מצעד הגאווה בחיפה שבשנה שעברה סחף אל ציר מוריה כמעט 5,000 איש ואשה והיתה בו משאית קטנה אחת. גם בציפייה שמספר המשתתפים יכפיל את עצמו השנה, ואחרי שמבינים את תוכנית חסימת הכבישים במרכז תל אביב ואת השפעות ההפקה על כל גוש דן, כולל העצמת הקהילה הכלכלית עם דגלי הגאווה בכל עסק שרק ניתן להעלות על הדעת – מתחנת דלק, דרך הפיצוצייה הצמודה ועד חנות נעליים שמנסה למשוך את הקליינטורה הגאה ולעשות קופה קטנה – הזעקה הגדולה על הפגיעה במרקם החיים העדין של החיפאים/ות הרגישים/ות המצויים/ות סביב ציר מוריה הדועך נראית פתאום כמו תלונה טרחנית על הפרעה של פכפוך מים אקראי בטיול שבת בנחל אחוזה הצחיח בצהריים, אולי כניסיון נוסף לצמצם את הנראות של הקהילה הגאה בחיפה למינימום הנדרש ביום חגה, אבל בעיקר כנראה סתם להשאיר את חיפה מנומנמת ושוממה עוד יום אחד בשנה בתירוץ של פקק תנועה.
המהות הקהילתית של מצעד גאווה מפלצתי שכזה גם היא שונה לגמרי. למרות הניסיונות להחזיר את המצעד התל אביבי לבלעדיות בידי הקהילה וארגוניה, ואם בעבר עוד היה אפשר להשוות בין חיפה, תל אביב וירושלים, אחרי 19 מצעדים העיר שאינה ישנה והמצעד שלה כבר רחוקים שנות אור מאופי המצעד החיפאי, שהיה רק עד לא מזמן הפגנת מחאה או תהלוכה פוליטית של ארגוני הקהילה הגאה, שבו אקטיביסטיות חברתיות מקומיות נמנעו בכל מחיר מלערב פעילים ועסקים גאים שאינם עומדים בקו החזית ובכללי המחאה, המאבק והקוטביות הפוליטית בדיוק כמותן, גם אם זה כלל הדרת חברים/ות מקרב הציבור הלהט”בקי החיפאי. לשמחתנו, נראה שמרגע פתיחת בית הקהילות לגאווה וסובלנות והתערבות עיריית חיפה בהפקת מצעד הגאווה של כולנו, העבודה הרצינית על עתיד הקהילה החיפאית רק התחילה, ומישהו צריך להתנדב להעביר את הבשורה הזו קדימה.
