לו המלצרות והמסעדנות היו זרם ביהדות האורתודוכסית היה על המסעדנים ועל צוותי השירות לצום ולהתענות לפחות יומיים אם לא שבעה ימים שלמים על כל הפעמים שבהן הם חטאו במצווה הקדושה ביותר בין האדם למקום, הרי היא “הלקוח תמיד צודק, עשהו מרוצה וזכה בתשר נאה”. חוץ מהצוות שלי. לנו יש פטור.
כולם יודעים שכאשר רעבים נכנסים למטבח, פותחים את המקרר ומכינים משהו ממה שיש. לפעמים טעים ממתכון של שף, לפעמים משעמם מאריזת פלסטיק, אבל זול, מהיר ובלי יותר מדי גינוני טקס, הוצאות והתעסקויות. כשרוצים לצאת לבלות ולהתפנק יוצאים לאכול בחוץ ונגמר הסיפור. כולנו היינו לא פעם לקוחות, אבל מה שבאמת עשה את החוויה לשונה מסתם לצרוך מזון בבית זה השירות. ואבוי למלצר/ית, לאחמ”ש/ית ולכל שרשרת הפיקוד מעל הפיקולו הזוטר שיהרסו לנו את חוויית חובת השירות האלוהית, גם אם נהיה הלקוחות הכי נוראים עלי אדמות עם דרישות מעצבנות ועם בקשות לא שפויות. תקלות במטבח, עיכובים וטעויות אנוש? פייק ניוז של מסעדות גרועות.
עובדים חדשים עם ניסיון תעסוקתי רב שנים יודעים לתת שירות איכותי וכיפי לכל סוגי הלקוחות וגם להתמודד בעצמם עם תקלות. אך בגלל הניסיון ממקומות אחרים, גם הם שבויים בפרדיגמה שמישהו, כנראה אמריקאי, המציא פעם שהלקוח תמיד צודק, ולפעמים שוכחים למרות כל ההדרכות וההסברים שהם בעצמם בני אדם ושמותר להם לעשות טעויות בלי להתנצל ולהתרפס אלף פעמים בפני הלקוח, כל שכן להבטיח פיצויים על עוולות ועל פשעי סעודה שמעולם לא נגרמו ולצפות לקבל בתמורה מחילה מאנשים זועפים, זרים לחלוטין, שכנראה לעולם לא יכירו וחושבים שקנו את עולמנו. עובדים חדשים, טבולה ראסה ללא ניסיון תעסוקתי או חוויות טראומטיות מאג’נדות של מקומות אחרים, נחשפים אצלנו בהדרכה לגישה שונה לחיים השירותיים. גם כאן המטרה בסופו של דבר היא לספק זמן איכות וחוויה כיפית ללקוחות ולסועדים ופרנסה נאה לצוות.
ראשית, השכר משולם כחוק לפי שעות העבודה בפועל, מגולם במחיר המנות ומנותק מגחמות הלקוחות והטיפים. גם אם המלצר יעשה את הטעות הכי גדולה, שכרו ישולם במלואו. שנית, אין משא ומתן עם לקוחות. בהנחה שהמנה או הפריט שהוזמנו הם הדברים שהגיעו בזמן סביר ועדיין משהו לא כשורה – אין דיונים ולא יקומו ועדות כדי שהלקוח יהיה מרוצה. אם לא טעים, מחליפים מיד או מבטלים. אבל אם כבר אכלתם חלק ניכר מהמנה, תשלמו מחיר מלא כפי שכתוב בתפריט שהוא כמעט כמו חוזה. דבר שלישי, לא מתנצלים. אולי שר החינוך המהולל פתאום קופץ לכם מהצלחת, אך אל דאגה – מדובר רק בביטול ההתרפסות המוגזמת ולא בביטול דרך ארץ עם כללי הנימוס האלמנטריים בין אדם לחברו.
אולי בעידן שבו הכל צריך להיות הכי וואו, מדהים ומיידי, השיטה היא קצת אולד פאשן ולא הכי נעימה, קצת חצופה ולא מתאימה לכולם ומשנה לגמרי את מה שמקובל ואת מה שהיה. אפילו יש האומרים שהגישה הזו היא אגרסיבית ואינה נכונה, אבל לפני הכל חשוב שהצוות יקבל וירגיש גיבוי מלא וגב איתן כמעט מיד בתחילת העבודה כדי שהוא ילמד באמת מהטעויות אך בלי להתענות. תשר נאה כבונוס על מאמץ ועל התנהגות טובה מתקבל בברכה ואומר למעשה ששני הצדדים בשירות נהנים מהארוחה.
כולם יודעים שבשביל סתם משכב זכר או יחסים שלא כדרך הטבע פשוט נכנסים למיטה, אבל בשביל שוויון זכויות וחברה אזרחית חילונית צריך להתאמץ ולצאת להיאבק, והכי נוח שמישהו אחר מסתכן פוליטית ונאבק במקומנו בזמן שאנחנו מסתתרים מאחורי מסך ומקלדת. מוזר, אבל שמתי לב שבקהילה, כמו במסעדה, למרות הקשת העליזה אשר שורה מעלינו בשנים האחרונות, להט”בים חדשים חסרי ניסיון קהילתי שיוצאים מהארון לעולם הגאה כבר לא מסכימים למנטרות של העולם הלהט”בי הישן כדי לקדם את מטרותינו. גם הם לא מוכנים לקבל את השירות המתחנף הזה מהמדינה בזמן שלא מקדמים חקיקה להט”בית, ולא מוכנים להיות אזרחים סוג ב’ גם אם הם מרגישים שהקהילתיות והגאווה הם רק 20 אחוז מחייהם, אבל מבינים יותר ויותר שהשיטה המסורתית של היצמדות היסטורית לשמאל הרדיקלי באופוזיציה כבר לא מביאה תוצאות.
מי שכן חוצה את הקווים לימין ומאמין שבדרכו יצליח לשנות משהו לטובת הכלל, צריך להתנצל בפני חבריו בקהילה על לא עוול בכפו שלא נתן להם שירות כפי שציפו לו. אותם החלוצים, שרק בעוד כמה שנים נדע אם נוכחותם בצד הימני של הקהילה הגאה הועילה או הזיקה, נותנים גב לעוד להטב”קים לצאת מהארון הפוליטי ולהשמיע קולם בביתם ומחוצה לו. אולי הגיע הזמן שחלק מהקהילה האקטיביסטית הקולנית, הכאילו מכבדת ומקבלת את האחר והשונה, תעשה גם השנה חשבון נפש ביום הכיפורים כדי לוודא שאם בזכותם לא נקבל פיצוי על חשבון הזמן שחיכינו לגאולה הגאה, לפחות שלא ימשיכו בסכסוכים ובחטאים בין הלהטב”קים לחבריהם.
גמר חתימה גאה וטובה.
הכותב הוא ממובילי הקהילה הגאה והבעלים של קפה פאזל
