"כשהוא מתחיל לחפור על הקהילה או שוב מספר באובססיביות על המצעד ועל השטויות של החברים ההומואים שלו תעשי כאילו שזה הדבר הכי חשוב גם לך בעולם ושאת ממש מתעניינת, גם אם זה הכי לא קשור והכי לא מעניין אותך. ואם את שומעת באמצע העבודה שהוא מדבר בטלפון עם חברה שלו אז בכלל תיזהרי לא להפריע לו באמצע השיחה, זו אמא שלו”.
כך, בצורה כנה ומדויקת, הבהירה ספיר (“מה קורה?”) בן שושן במשפט קצר יחסית, מתומצת וחריף את גבולות הגזרה של העצבים ואת חלוקת הקשב של המנכ”ל המהולל בזמן שהדריכה עובדת חדשה בקפה פאזל. מדהים אותי בכל פעם מחדש עד כמה חברי הצוות הקטן שלי, שלפעמים אנו שוהים בעבודה זה במחיצתו של זו יותר מזמן הפנאי שלנו עם החברים ועם המשפחות, מעורבים בחיים האישיים זה של זה, ובלי לשים לב מכירים ומעודכנים גם בפרטים הכי קטנים והכי רגישים.
בהתחלה, כששמעתי מהצד (ממש לא במקרה, היא אמרה את זה דווקא תוך כדי שיחה דחופה עם אמא שלי בטלפון על הזמנה של אוזני המן ועל דיווח על תלונות מלקוחות שאין גם במילוי שוקולד וכבר אוטוטו פורים) את התדריך החצוף והלא שגרתי הזה, כעסתי מאוד על ספיר. איזו חוצפה ותעוזה יש לקטנה הזו, שבגיל אני יכול להיות אבא שלה, לדבר ככה על המעסיק שלה, ועוד מול הפרצוף שלו ועוד עם עובדת חדשה. רתחתי מזעם, כמעט כמו הזעם והעצבים על ההפקה הנוראית מאחורי הקלעים של מצעד הגאווה בשנה שעברה. אז, הקהילה החיפאית עשתה את כל הטעויות האפשריות בינה לבין עצמה ומול העירייה, ולדעתי על הדרך גם החריבה במו ידיה מהלך פנים קהילתי רב שנתי של בניית אמון ושילוב ידיים בין המון קבוצות מנותקות בקהילה שהצלחנו לקיים רק סביב הפקת האירוע השנתי הכי חשוב בחיפה. אפילו יותר מפינוי מיכל האמוניה. ושיהיה כבר זיכרונו לא לברכה.
לגבי החפירות החוזרות ונשנות והעצבים שלי בנושא המצעד, ספיר צדקה. כשהוזמנתי בפייסבוק, כמו שאר חברי וחברות הקהילה שעסקו בשנים האחרונות בהפקת אירועי הגאווה, לפגישה הראשונה בנושא תכנון המצעד בבית הגאה החדש ברחוב מסדה, הכרזתי שאותי לא יראו שם כי הכל מכור וקבוע מראש וזו רק הצגה לצורך סימון וי ליד משימת שיתוף הציבור וכסת”ח של אגף הגאווה בעירייה. בכלל, כבר כמה שנים אמא שלי טוענת שזו קהילה שגאה בעיקר באלצהיימר המגמתי שלה, ששוכחת מאיפה היא באה, ששוכחת איך ועל חשבון מי היא צעדה, ולא יקרה לה כלום אם היא תלמד להוקיר תודה לחבריה הוותיקים. וכחבר בקהילה כדאי שאלמד את השיטה ואשכח באורח פלא מי ומה שהיה ואתרכז בקפה פאזל ובעבודה (“ותחשוב על הפנסיה שלך!”).
מרוב עצבים וכנראה בגלל ההתמכרות הקשה להפקות ומצעדי גאווה, הלכתי לפגישה בליווי שתי שומרות חסונות מהשכונה. בטור עורפי דילגנו בחשכת הדר כמו כיתת חיילים בפעולה חשאית בין רכבים חונים על מדרכות, בורות פתוחים ובעיקר צואת הכלבים. בדרך הרגלית והקצרה בין שני העולמות – קפה פאזל הוותיק במסדה 21 ובית הקהילות החדש במסדה 6 -נזכרתי במרחק הקצר שהיה פעם בין מעוז הקהילה בבית מינהל הנדסה של העירייה בביאליק 3 למשרד ראש העירייה מעבר לכביש, בחסן שוקרי 14, ובניגוד הגמור לדרך הארוכה שעשינו בחמש שנים האחרונות מרגע שאבד התיאבון לראש העיר בגלל אותן “חפירות גאות” מפורסמות שלי בזמן הארוחה שלו על הקהילה ועל הגאווה בחיפה ועד הלום – שעיריית חיפה משמשת דוגמה לערים אחרות בנושא עיר גאה. אמא שלי חושבת שמאז ששמתי דגלי גאווה בעסק הפסיק ראש העיר לבוא לאכול צהריים. “לא נורא”, אמרתי לה, “כשהוא היה בא לאכול עם חדוה אלמוג או עם מנכ”ל העירייה, כל שאר הלקוחות הקבועים ועובדי העירייה היו בורחים כדי שהוא לא יראה אותם מסתובבים בזמן העבודה”.
אתם/ן בטח סקרנים/ות לדעת מה היה בפגישה ואיזו קונספירציה סודית או הפתעות מתכננת לנו העירייה. אולי אכתוב על כך בטור הבא, רק אציין שבתחילת הפגישה הוצהר והוסכם שלמען הנוחות, במקום שעל כל צעד ושעל ינסו לרצות את כולם/ן, פשוט שכל אחד/ת י/תדבר, י/תקשיב וי/תבין איך שבא לו/ה, וחסל סדר רגישות קורקטית ואובר הגזמה קהילתית. כנראה למישהו שם נפל האסימון, ובמקום להתעסק בזוטות ובסמנטיקה התחילו לעבוד ברצינות על העניינים החשובים של הקהילה וההפקה. לדעתי אלה סימנים של בגרות מערכתית והתחלה טובה ומקצועית. אמא שלי יותר סקפטית. היא ציננה את ההתלהבות בתזכורת חשבונאית פולנית פשוטה: “קודם תראה את הנדוניה ואחרי זה תכיר את הכלה. התקלה כבר תצוץ מעצמה. ואל תשכח לשלם את דוחות החניה ממסדה”.
הכותב הוא ממובילי הקהילה הגאה והבעלים של קפה פאזל
