"אז את בעצם סוגרת לנו את חגיגת יום העצמאות? ואם נניח היו פה עכשיו 1,000 איש, האם השיחה הזו לדעתך היתה מתקיימת באותו האופן?”. השוטרת מצוות השיטור העירוני הבינה כנראה מיד לאיזה כיוון אני חותר, ואחרי שאמרה שאני יכול להתלונן עליה אם חשקה נפשי בכך, עצרתי אותה והבהרתי שאין לי כוונה לעורר פרובוקציות מיותרות באמצע הלילה ברחוב הידוע במעלליו הפוליטיים ובמחאותיו האינסופיות, ושזו רק שאלה עניינית כדי להבין שאין פה איזו שליחות סמויה עם אפליה גלויה. שוב שאלתי אותה, בבירור, אם היא מבינה שבבקשתה הבלתי אפשרית להכניס את מערכת השמע לתוך העסק עצמו היא בעצם מתכוונת לסגור את חגיגת יום העצמאות שלנו, וזה, אפעס, קצת לא נעים ליהודים העליזים.
קשה להתחרות בסוללת האמנים המפורסמים מהשורה הראשונה ובתקציבי הענק מחשבון הארנונה שלי ושלך שהעירייה העמידה לרשות מפיקי אירועי יום העצמאות שלה. יחסית לאירועי צובחוץ נראתה החגיגה הפרטית של קפה פאזל כמו בר מצווה משפחתית קטנה עם חברים קרובים, לקוחות קבועים והרבה מאוד דגלים בכל הצבעים שהתנופפו ברוח הקרירה ברחוב מסדה המנומנם לקול צלילי שירי ארץ ישראל היפה בעוצמות שרק הזיקוקים בגן הזיכרון עקפו ברמת הדציבלים שלהם.
גם השנה, כמו בכל שנה, לא היתה במת עצמאות בהדר. כ־1,000 איש – גברים ונשים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות – כולם תושבי הדר והסביבה עמדו כפושטי יד על מדרכות בניין העירייה ברחוב חסן שוקרי 14 מול גן הזיכרון הסגור והמגודר, מנסים לקושש מעט אווירת חג ושמחה ב־15 דקות התהילה של השכונה – זמן מטח הזיקוקים – מאחורי הפיגומים המיותמים של במת יום הזיכרון המפורקת מליל אמש, והתפזרו לבתיהם ברחובות השוממים בתום המופע המרהיב.
מדוע הגן סגור? למה אין שם במת עצמאות, אפילו מצומצמת, עם הציוד שכבר הותקן בליל אמש למופע יום הזיכרון, אמנים לא יקרים, אולי חלילה כישרונות צעירים מקומיים, כמה דוכנים ומעט הפעלות לילדים שבכל מקרה מגיעים לשם עם ההורים? דממת אלחוט, נא לכבד את גן הבנים, זה לא גן לחגיגות גאווה, זה לא גן לחגיגות בכלל, שקט שיהיה שם, חלילה שיימצא צלם בהיכל. כנראה שאין אופציה טכנית, החוקים משתנים, וזה בסדר להעיף משם זיקוקים ולצחוק בקשת צבעונית רעשנית על התושבים המקומיים מכל הדתות, הדירות המתפוררות והכבישים ההרוסים.
לא התווכחתי עם השוטרת. הבהרתי לה שגם ככה התכוונו לסגור את האירוע מוקדם, אבל היא כנראה הבינה בעצמה שמשהו לא הכי בסדר בהתנהלות הקשוחה של הרשויות בערב השמחה והתעקשה להוכיח לי בזמן אמת בקשר המשטרתי שהם כבר בדרך לטפל במטרד הרעש הבא – מסיבת עצמאות פרטית בשכונת דניה, ושאין לאף אחד או אחת שום דבר דווקא נגד החוגגים החופשיים, הרעשניים והגאים במסדה.
ובאמת, לאף אחד או אחת לא היה משהו נגד חגיגת העצמאות שלנו ברחוב מסדה. רק ש”אף אחד” הוא הכינוי החדש והקורקטי ברחוב לשכנינו הערבים החסויים. בניגוד ל”יהודים” שהזהירו אותנו בגלוי שלא מקובל לחגוג את יום העצמאות ברחוב מסדה המעורב ושצריך להתחשב ברגשות “השכנים”, ואם לא ברגשות “השכנים” אז ב”זקנים”, ואם לא – זה עלול לעורר בעיות והם לא אחראים. כנראה הנפשות הטובות מהמגזר היהודי בשכונה התבלבלו באזור החיוג או לא שמו לב שיש גם רגשות לשכניהם “היהודים”. מה שבטוח, הלכתי לשאול את “אף אחד” מה דעתם, כי “הזקנים” נהנים מאוד מכל האירועים שאנחנו עושים ובעיקר מהתרומות של כל בקבוקי הבירה והמשקאות למיחזור. “אף אחד” אמרו שהם שמחים מאוד על הרוח החדשה ועל הצבעים שהבאתי לרחוב מסדה ושהם ישמחו לחגוג איתנו את כל החגים המוזרים שלנו, אבל על יום העצמאות, מסיבות מובנות, הם מוותרים מראש, וזהו עוד וי ברשימת מטלות ההפקה. כל כך פשוט לשאול ולקבל תשובה. כנראה שכמו כולם וכולן אמשיך לקנות במכולת של עלי גם מחר, להמליץ על הנרגילות של איליאן, לשלוח לקוחות לאוכל הטבעוני של תאמר ולהישאר אדיש לחבורת הילדים שבאותה הנשימה גם עזרו עם סידור התפאורה וגם שאלו בתמימות ללא צל התחשבות ברגשותינו למה תלינו דגלי ישראל ולא דגלי פלסטין, ואחכה בסבלנות ובסובלנות עד שאלה הקטנים יהיו גדולים ואראה אם יישמר השקט בעוד כמה שנים.
הכותב הוא ממובילי הקהילה הגאה והבעלים של קפה פאזל
